מרבית החפצים המוצגים במרכז הם מעין אביזרי במה, עזרים לסיפור. מרכז המורשת מציע אלטרנטיבה לדגם של ארכיון המבקש להיאחז בפרטי מציאות. זהו זיכרון שיש בו ממד של ערפול או טשטוש הנלווים להיזכרות, ובמיוחד ככל שנוקף הזמן. הדימויים, ספק מרוקנים, ספק גנריים, מהדהדים קונבנציות על העבר ועל מה שאמור לרגש, וכך גורמים להרהר באותנטיות: האם היא תלויה בפרטים, באובייקטים או שמא יש בה נוכחות של תהליכי העיבוד הפנימיים של הזיכרון?
העיסוק בזיכרון, במבט על העבר, כדי לנסות ולהבין מתוכו את שורשי ההווה, עומד במרכז התערוכה החדשה של אסף הינדן. ב”סלון” ו”חדר חושך”, סדרות חדשות המוצגות לראשונה, הינדן מתייחס לשאלות של תיעוד ומניפולציה של דימויים, ומכאן למניפולציה של משמעותם. אלו הם נושאים העומדים במרכז שיח מתמשך על תוקפה של האמת. לעיתים קרובות, המונח “אמת” מופיע במירכאות, המורות על שבריריות ועל יחסיותו של המונח ומוסיפות לו מידה של אירוניה. שתי הסדרות נוגעות לשבר ולכאב, הבלתי ניתן למדידה והבלתי מרפה, של השואה.
סדרת הצילומים “סלון” מורכבת מדימויים שהינדן צילם במרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון, המצוי במתחם בית דיור מוגן בפתח תקווה ע”ש ליאון רקנאטי (1945-1890). הינדן מתבונן באתר, שבו דמויות קרטון של אנשים אנונימיים ומגוון של חפצים, אובייקטים ותמונות, שאינם מתוארכים ואינם מוצגים על פי עיקרון כרונולוגי-היסטורי מארגן. התצוגה במרכז המורשת ישירה ובאורח זה נוגעת ללב, ובד בבד מתעלמת מהמרחק הבלתי ניתן לגישור בין הרצון לתאר ולשחזר לבין קוצר היד לעשות זאת.
הינדן מעמיק ומקצין את האופי הסוריאליסטי של הדימויים בעבודות שמכליאות אובייקטים ודמויות, וכך מייצר שכבות של מורכבות. סגנון יצירתו מתייחס לעבודותיהם של אמנים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20 בגרמניה ובהם האנה הוך (Hannah Höch) וג’ון הרטפילד John Heartfield; Helmut Herzfeld)).
הסדרה “חדר חושך” נובעת ממחברת של סבו של הינדן משנת 1932 ומסתמכת עליה. הסב, יעקב הינדן, השתמש בה בהיותו בן 15, עת התגורר בעיירה איידקהונן (Eydtkuhnen) שבגרמניה. הינדן הסב שרטט תוכניות לבניית מצלמה וחדר חושך וכן סקיצות של מכשירים אופטיים. בזמן בו הלכה והתערערה סביבת חייו התמקד הנער באופני התבוננות ותיעוד טכנולוגיים, מתקדמים לתקופתם. את המחברת הביא איתו ב-1937, כשנמלט מגרמניה הנאצית עם בני משפחתו.
אסף הינדן נכדו משתמש בתוכנות תלת-ממד לשינוי השרטוטים המקוריים, להכניס בתוכם צורות ומשמעויות חדשות. ההדמיות יוצרות גשר רעיוני מעבר לזמן, נוגעות בזרמים החמקמקים של קירבה ודומות משפחתית; במרחק שבין האפשרויות לעיבוד מציאות בעבר לאלו של היום. הינדן חוקר את היבטיה הצורניים של המחברת, מהותה בעת היווצרה – כתב היד והשרטוט האוהב והדקדקני – ואת עקבות הזמן, כלומר סימני העובש ופריכות הנייר. ההדמיות יוצרות אובייקטים לא-פונקציונליים, המהדהדים את מה שלא הוגשם, את מה שנעקר. הטיפול של הינדן בארכיון המשפחתי של עקירה וטראומה נעשה באיפוק, שאינו מעיב על האינטימיות של נכד המביט בחלומות סבו הצעיר.
זו לצד זו, הסדרה “סלון”, העוסקת בזיכרון קהילתי-ציבורי ומציבה דגם זיכרון המכיל את האמביוולנטיות של המוחשיות ואי-הבהירות הנלוות לזיכרון, והסדרה “חדר חושך”, המבוססת על חומר ארכיוני שהאותנטיות שלו אינהרנטית לשימוש בו, מביאות לחשיבה על מנגנוני זיכרון, ואלו הקשורים לשואה במיוחד.
שמות הסדרות, “סלון” ו”חדר חושך”, מעידים על מרכיבים מהותיים במיצב של הינדן. בסלון, החלל הציבורי ייצוגי של בית מגורים, או חלל ציבורי שמבקש להיות גם בעל ערכים מסוימים של אינטימיות או פמיליאריות, רוחשות מחשבות ואסוציאציות. הדיוקן הדומיננטי של אישה מצועפת, שמבטה מרוחק, מכתיב קריאה של צילום הספות הסמוך תוך זיכרון הן של סלונים ביתיים והן של סלוני תרבות, חללים שבהם נדמה היה שהעידון מביס את הגסות. בד בבד, חדר החושך, המשתקף כעת בצורות תלת-ממד, נשאר כאן בגדר רמיזה בלבד: המקום בו ניתן לפתח דימוי וכך לפענח אותו נותר חידתי; משתרע בטווח שבין חד-ממדי לתלת-ממדי, בין הקונקרטי לאבסטרקטי. מרכז חלל התערוכה נותר ריק,וסביבו סובבים ועליו משתברים הניסיונות להשקיט את המיית העבר ולהקהות את חדות אחיזתו בהווה.
הינדן יוצר מקום לאקלקטי, לאסוציאטיבי, שמיטיב להעביר את הכאוטיות וערעור תפיסת המציאות שיצרו אירועים בלתי נתפסים, ולצידו מציע התבוננות מקרוב והתמקדות בקונקרטי. אפשר לחשוב על האמנות של הינדן – שמחבר דימויים, מדמיין מחדש, טורף את הזמנים והמקומות והדורות – כחומר הלחמה שמלחים זיכרון.
