תערוכת בוגרים.ות בצלאל תואר שני באמנויות 2023 | Bezalel MFA graduate exhibition

English follows Hebrew

תערוכת בוגרי/ות התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל היא תערוכה שמשאירה תחושה של הבטחה. מבין עשרים וארבע תערוכות היחיד הקטנות יש רבות שהן מצוינות אף שרק מעטות מפתיעות. התערוכה מגוונת, מוצבת היטב, טובה ורעננה מהרטוריקה המאולצת בטקסט הנלווה, שדומה שהוא נכון לכל תערוכה קבוצתית באשר היא, בעבר,בהווה וקרוב לוודאי שגם בעתיד “חלק מהעבודות בתערוכה עוסקות בסוגיות סוציו פוליטיות הקשורות באופן ישיר להגדרות של זהות, בית, מולדת, היסטוריה משפחתית ותולדות המקום” כותבים אוצרי התערוכה פרופ‘ דור גז והדס מאור “עבודות אחרות מתמקדות בזיקה שבין הגוף לבין המרחב שבו אנו חיים, או מציגות שאלות שונות הקשורות בקיום העכשווי ובמאפייני התקופה הנוכחית, בהתייחס לערעור תחושת היציבות בה”.

  “ארכיבאית הנוצות: מיתולוגיה אוטוביוגרפית” של ג’קי פערל הוא פרויקט מרתק  באסטטיקה לא פחות מאשר בנרטיב ובהיקף הנושאים. במרכזו המיתוס של איקרוס ודדלוס שעובר היפוך מגדרי ליחסיה של פערל עם אביה, כך היא כותבת. הפרט שהיא מגלה על אביה הוא שאימץ בז ושהוא כבר הלך לעולמו. דרך חלל שמעתיק ארכיון נוצות בגרמניה מגיעים לדיורמת ענק בה מפורק (צילום) תבליט מהמאה ה 17 המתאר את המיתוס לחלקים המרחפים ביער עגורנים. העגורנים הלבנים והדמויות המרחפות, העומק המתעתע יוצרים דימוי מוזר ומושך, תערובת של דיבור על מחיר הקידמה (עגורנים- פיתוח מואץ ופועלים נופלים), ההיבריס האנושי האינהרנטי (איקרוס המגביה עוף)  והמורכבות של יחסי הורים וילדים. הקירות שמצופים הקבצי כנפיים ממוינות מדברים על מחיר הקולוניאליזם הריסוק של הטבע משלם לטבלאות, לפרטים, לחפצים מתים. הזיקה לאמנות קודמת, מזו של רבקה הורן ועד דנה לוי, נוכחת כחלק מהקונטקסט התרבותי בו נוצרה העבודה.

אורי קלוס, שייך לקבוצה הלא קטנה של בוגרי  המחזור הנוכחי שכבר הציגו רבות. ציוריו של  בלטו גם לפני שנתיים בסיום התואר הראשון בבצלאל וכעת הוסיף גם פיסול לצד הציור. הפיסול בעל איכות של אדריכלות פנטסטית מזכיר  את האדריכלות האוטופיסטית של מלביץ מהרבע הראשון למאה הקודמת, אך הציוריות הופכת אותם לצורות דחוסות מאיימות לקרוס לתוך עצמן .

ב”העצום הפנימי”  המיצב של דיאנה קוגן  היא משתמשת בשליטה הפנומנלית שלה ברישום ליצור סביבה מתעתעת. השם מתיחס למושג מתוך  “הפואטיקה של החלל” של גסטון בשלאר, פילוסוף צרפתי. רישום גדול של אבן מרחפת על משטח לבן נראה ספק כהגדלה של פרקטל מהיקום, ספק כמטאור שצויר במעופו. מאחוריו קיר רישומים שנעשו כפרוטאז’ על קטע מדרכה והם מכסים אותו במיקטעים כהים ומגוונים שנתפסים במבט ראשון כאחידים ואז מתפרקים לאיי צבעוניות וטקטיליות. גלילים מצוירים בגרפיט יוצרים תנועה, מתח,מקשרים בין החללים המדומיינים  שמפעמים ביצירה.

בין העבודות הציוריות הבולטות לטובה המיצב “כמליון” האלגנטי של  קארן דולב, העוקב אחר שינויי “טבעת מצב רוח” ומתכתב עם התנועות הספיריטואליות של תחילת המאה. סדרות הציורים ” השעה הכחולה” של גיא לוי,  ו”זיכרון צרוב”של דימה אוטרו גם הן מצוינות.

 מיצבי הפיסול של ערבה אסף “אני צופה בך שומרת”  ו”הגזרה הבשורה ויתר הדברים” של רחל לויאן שניהם מענינים ביותר וכך גם העבודה המרשימה של שני אביבי שנעה בין מקלות מריבות שרופות למיכלי מים עצומים היוצרים נוף אפוקליפטי  מנייר שהם מטפטפים עליו באיטיות של עינוי סיני.  המיצב של אורטל בראל “קתרזיס” מרהיב בביצוע וירטואוזי של יציע כדורגל ריק אבל חסר מה שיבדיל אותו מעבודות רבות דומות רעיונית (פרלמנט הרוחות של Ibrahim Mahama היא רק אחת מהן). מבין עבודות הוידיאו בולט המיצבי  של מרואה בכרי שמהדהד את האוריינטליזם של סוף המאה ה 19  כמו בצילומים אירווינג פן, אך מתעלה מעבר לקלישאות הביקורת על מצבן של נשים לכדי מחול של ממש.
אורי וויינשטיין  שזה מכבר מתבלט כאמן סאונד מרתק מציג את “הנסיך המאושר” מיצב בו דודו טופז, נסיך שנפל מקריא אגדה. מורן לי יקיר  ב” אל תנסה לתקן לי את העצב” משתמש בסאונד וקרמיקה ליצירת עבודה שיש בה איכות פרימורדיאלית יוצאת דופן.

אוצרי התערוכה: פרופ‘ דור גז והדס מאור
צילומים: סמדר שפי

Bezalel MFA 2023 graduates’ exhibition

The MFA 2023 Bezalel graduates’ exhibition leaves a feeling of promise. Among the 24 small one-person exhibitions are many excellent, though few are surprising. The exhibition is varied and  well-installed, unlike the banal gallery text – which seems to be applicable to any past, present, and surely future group exhibition. The exhibition curators, Prof. Dor Guez and Hadas Maor wrote, “Some of the works in the exhibition engage in sociopolitical issues directly associated with definitions of identity, home, homeland, family history and local history…Other works focus on the link between the body and the space in which we live, or present various issues associated with contemporary existence and the characteristics of contemporary times referring to the undermining of its feeling of stability.”

Jackie Pearl’s “The Feather Archivist: An autobiographical mythology” is a fascinating project  in its aesthetics, narrative, and scope. At the center is the myth of Icarus and Daedalus, who changed genders to represent Pearl’s relationship with her father, as she states in her text, also adding that her father adopted a falcon and that he passed away. Walking through a space “displacing” a feather archive from Germany to Jerusalem, visitors comes to a huge diorama in which a 17^th century photographic relief depicting the myth is deconstructed into pieces floating in a forest of cranes. The white cranes, floating figures, and illusory depth create a strange, attractive image, in a mixture of referring to the price of progress (cranes  – accelerated development and falling laborers), inherent human hubris (Icarus flying high), and the complexity of parent-child relations. The walls decorated with clusters of categorized feathers speak of the price of colonialism, the collapse of nature is set out in tables, details, dead objects. The link to previous artists, from Rebecca Horn through Dana Levy, is present as part of the cultural context in which the work was made.
Uri Kloss is one of the large group of this year’s graduates who have already exhibited widely. His works stood out in the Bezalel BFA graduates’ show two years ago, and now he added sculpture to his paintings. The sculptures, with their fantastic architecture, is reminiscent of Malevich’s utopian architecture of the early 20^th century, but the painterliness makes them into dense forms threatening to collapse.
In Diana Kogan’s huge installation, “Intimate Immensity” she uses her phenomenal drawing ability to create a space of illusion. Referring to a concept from Bachelard’s Poetics of Space, a large drawing of a stone hovering over a white surface seems perhaps to be an enlargement of a fractal from the universe, or maybe a meteor inflight. Behind it is a wall of frottage drawings from a sidewalk, covering the wall with dark, varied sections perceived at first glance as uniform, which then break down into islands of colorfulness and tactility. Graphite drawings of cylinders create tense movement, linking the imagined spaces pulsing through the artwork.
Among the paintings standing out in this show is the elegant installation “Like a Chameleon ” by Karen Dolev,

tracking the changes of a mood ring, corresponding with the Spiritualist movements of the early 20^th century. The series “l’heure bleu”  by Guy Levy and “Etched Memory” by Dima Utro , Arava Assaf’s sculptural installation “I observe you watching,” and Rachel Levian’s “The sector, the gospel, and all the rest,” are extremely interesting. Shani Avivi has an impressive work, moving between burned sticks and huge water containers creating an apocalyptic landscape made of paper, dripping on it slowly like Chinese torture. Ortal Barel’s “Catharsis” is breathtaking in its virtuoso crafting of an empty soccer stadium, but lacks what would set it apart from conceptually similar works (Ibrahim Maham’s “Parliament of Ghosts” for one).

Among the video works that stood out is the installation by Marwa Bakri resonating late 19^th century Orientalism, like Irving Penn’s photographs, but rises above the clichés of being a critique of the status of women to

become a dance. Uri Weinstein, already known to be a fascinating sound artist presents “The Happy Prince,” an installation in which Dudu Topaz, the “fallen prince,” reads a legend. Moran Lee Yakir, in “Don’t try to repair my sadness,” uses sound and ceramics to create a work of unusual primordial quality.

Exhibition curators: Prof. Dor Guez and Hadas Maor

Photographs: Smadar Sheffi