For English click here
בן הגרי יוצר ב”אני, עפרון” מחווה אסטטי מרהיב לאקספרסיוניזם הגרמני, לפוטוריזם והקונסטרוקטיביזם . הוא מתגלה, שוב, כאמן -אינטלקטואל שעבודתו רוויה הקשרים היסטוריים וביקורתיים ומאירה סתירות ופרדוכסים מבלי להפוך לדידקטית.
שסיפור המסגרת של הסרט הוא תהליך ייצור עפרונות ומפגש עיפרון אחד עם ילדה (בתו של האמן). שם העבודה והתערוכה, לוקח את שמו מהסיפורI, Pencil שכתב לאונרד ריד Leonard Read . מאבות הליברטיניות ב 1958. בסרט, המרתק, הגרי מתייחס דרך השפה החזותית לדמדומי האידאולוגיות הגדולות של המאה העשרים (הקומוניזם והפשיזם לגווניו) ולליברטיניות ששגשגה בעיקר בסופה ובתחילת המילניום. הוא מתכתב עם כמה מהיצירות החשובות של המאה הקודמת. השימוש שלו בקלישאות “רגישות” נוסח נטפליקס מורכב – לחיצה חזקה על כפתור הרגש של הצופה, אבל תוך הפעלת מנגנון הרחקה אירוני.
“אני, עיפרון” שכתוב כמשל ילדותי , הפך לטקסט דגל של הליברטיניות (בהכללה – תמיכה בצמצום סמכויות המדינה, אמונה בשוק חופשי והתנגדות למדיניות רווחה). הסיפור, התמים כביכול, מסופר מנקודת ראותו של עיפרון המספר על תהליך ייצורו רב השלבים, מהעץ שנכרת, ההובלה. מהגרפיט ועד הצביעה ווההשחזה. הלקח הוא שהידע לייצור העיפרון לא נמצא אצל איש. הייצור נעשה על ידי רבים ואת התיאום מחוללת ידו הנעלמה Invisible Hand של השוק שנובעת מהרצון של אנשים חופשיים לעשות רווח ולצבור רכוש. ב 1976, כתב לסיפור אחרית דבר מהללת לא אחר מאשר. מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה, שהתאוריות שלו תרמו לפערים הבלתי נתפסים בהם אנו חיים כיום.
התייחסות לאקספרסיוניזם הגרמני, בעיקר הקולנועי, מאפיינת את הגרי כבר שנים. עמדתי על כך בביקורת שכתבתי על אינברט שהציג בגלריה רוזנפלד ב 2011. “אני, עיפרון” ההשפעות כוללות את מניפה רחבה מ Metropolis (1927) מטרופוליס של פריץ לאנג. דרך ריקוד המכונה של לז’ה Fernand Léger Ballet mécanique 1924 ועד זמנים מודרניים של צפלין Modern Times 1936. שלושת היצירות הללו מייצגות תפיסות עולם הפוכות לאלו של “אני, עיפרון” – לאנג שמעלה כאידאל את גאולת העובדים (למרות שיש הקוראים לסרט עמימות רעיונית בעיתית). ריקוד המכונה של לז’ה שיש בו אמפטיה לדמות אשה הנושאת שק על גבה ברחובות פריס כמין סיזיפוס נשי. וצ’פלין שאם יש יד נעלמה מבחינתו היא היד המתעללת באדם העמל.
הגרי מעמיד דמות אנושית, אפורה ויחפה בתחילת הסרט, דמות המזכירה את העובדים של לאנג ואת הפנים הלא קומיות מאחורי הדמות של צפלין ב”זמנים מודרניים”. ב”אני.עיפרון” אין רגע בו רואים את הדמות הזו צומחת מעיסת הבוץ, מהלבה בה מתמקדת המצלמה בפתיחת הסרט אך ההקשר נוצר.הוא מזכיר המיתוסים של בריאה, יסודות של יצירה, במה שמעלה על הדעת את העיסוק שלו בחומר בתערוכה Potter’s Will, 2015-2016.
צילומי תהליכי הייצור יפים, קצביים אך גם קרים ומרוחקים – פס יצור מכני. הקליטה והפליטה של חומר , העיבוד האחיד מעורר סלידה ודוחה ככל שהוא מתמשך. בימים אלו בהם הדיון בהשלכות טכנולוגיות AI הפכו לנחלת הכלל, והשימוש בהן וברובוטים הולך ומתרחב מתחדדת התחושה האמביוולנטית למול יופיין של מכונות תהליכי ייצור.
סצנת הריקוד של עיפרון בודד – היחיד שאינו צבוע צהוב. עם ילדה מתואר בכל ארסנל החמידות המצוי – ילדה מקסימה עגולת לחיים שעיניה תמימות ושערה גלי מתיידדת עם העיפרון הבודד המרחף כשרביט קסמים. הגרי, כדרכו הולך רק עד צעד לפני הקיטש – החוט המחזיק את העיפרון נראה היטב לצופה – הקסם אינו שלם.
שמירת המרווח האירוני בתערוכה נשמרת על ידי שני דיוקנאות של הגרי התלויים זה מול זה. פניו ושערו צבועים שחור. בלק פייס (Blackface) שכאן הוא גרפיט פייס. בדיקן אחד הוא העיפרון החד בחולצה צהובה מחודדת צווארון ובשני הוא עיפרון קהה. האמירה הסרקסטית המתארת אנשים כלא העפרונות החדים ביותר מהדהדת היטב , אך יותר מכך פרקטיקות צילום משטרתיות של פושעים או “מדעיות” ששימשו איגניקה (Eugenics) כדי להוכיח נחיתות גזעית או לביזוי מאותגרים פיזית.
המפגש של צילום המעלה על הדעת מסורות אלו הקשורות לנאציזם ותנועות “השבחה” גזעית גם במדינות נוספות, יחד עם העיסוק במיכון הגוף וההפניה שהגרי מפנה אותנו להגות ליברטריאנית הופך את התערוכה לאמירה ברורה בזכות אנושיות, להרהור במשמעות הממשק אדם/מכונה היום.
גלריה גורדון
הזרם 5, תל אביב
Ben Hagari: I, Pencil
Ben Hagari’s exhibition “I, Pencil” is a compelling aesthetic homage to German Expressionism, Futurism, and Constructivism. Once again, Hagari shows himself to be an artist-intellectual whose work overflows with critical historical contexts, illuminating contradictions and paradoxes without becoming didactic.
The narrative frame of the film is the process of manufacturing pencils, and the encounter of a girl (the artist’s daughter) with a pencil. The title of the film and exhibition is taken from the story “I, pencil” (1958) by Leonard Read, one of the fathers of Libertarianism. Through visual language, Hagari’s fascinating film refers to the twilight of the great ideologies of the 20th century – Communism and Fascism– as well as Libertarianism that flourished mainly towards the beginning of the Millennium. The film corresponds with some 20th century masterpieces. , It also employs some Netflix-type clichés but maintains an ironic distancing.
“I, Pencil,” written as a childlike parable became a flagship text of Libertarianism (roughly defined as the limitation of governmental powers, belief in a free market economy, and opposition to the welfare state). The seemingly innocent story narrated by a pencil describes the many stages of its production, from the original tree through transportation, graphite, painting, and sharpening. The moral of the tale is that the knowledge of how to produce a pencil does not lie with a single person, but is accomplished by many working together, guided by the “invisible hand” of the marketplace arising from free people’s will to profit and amass assets. In 1976, none other than Nobel Prize laureate Milton Friedman wrote an Afterword to the story. Friedman’s economic theories greatly contributed to the unimaginable economic gaps which we are facing today.
Hagari has been referring to German Expressionism – especially its cinema – for years, as I wrote in my review of his exhibition Invert (Rosenfeld Gallery, 2011). The broad influences range from Fritz Lang’s Metropolis (1927) to Fernand Léger’s Ballet Mécanique (1924) through Chaplin’s Modern Times (1936). The last three films represent worldviews in sharp contrast to “I, Pencil” – Lang held the salvation of laborers as an ideal. Leger’s ballet of the machine has empathy to the figure of the woman carrying a sack on her back through the streets of Paris as a kind of feminine Sisyphus, and if there is an “invisible hand” in Chaplin’s film, he seems to feel it abuses the working man. Hagari presents a grey, barefoot human figure at the beginning of the film, reminiscent of Lang’s workers and the non-comic face behind Chaplin’s character in Modern Times.
In “I, Pencil,” we do not see this figure growing out of the mud, from the lava on which the camera focuses at the opening of the film, but the context is formed. Hagari reminds us of creation myths and the elements of creation, bringing to mind his engagement in material (clay) in his exhibition “Potter’s Will” (2015-2016),.
The shots of the production processes are beautiful and rhythmic, but also cold and distant – a mechanical assembly line in which intake and outgo of material and its uniform processing arouses disdain the longer it continues. At present, when the discourse on the ramifications of AI technologies being accessible, with use of AI and robots expanding, the ambivalence when observing the beauty of production machinery becomes more acute.
There is an important scene in which the only unpainted pencil dances, with a girl depicted with the full arsenal of cuteness – with round cheeks, innocent eyes, and curls – who makes friends with the lone pencil floating like a magic wand. Hagari stops one step before kitsch, since the string holding the pencil is visible, rendering the magic incomplete.
Ironic distance is preserved by two self portraits by Hagari facing each other. He is in “blackface” – here as “graphite face.” In one portrait, he is the sharpened pencil in a yellow shirt with a pointed collar, while in the second he is a dull pencil. The sarcastic statement depicting people as “not the sharpest pencil in the box” resonates loudly, but what is stronger is the hint at police mug shot practices, or “scientific” photographs for eugenics purposes to prove racial inferiority or to mock people with physical anomalies. The encounter between photographs that bring these traditions to mind –Nazism and “racial betterment” movements in other countries, along with the engagement with the mechanization of the body, and reference to Libertarianism to which Hagari brings to our attention, turns the exhibition into a clear call for humanity to contemplate the human/machine interface at present.
Translation :Judith Applton
Gordon Gallery TLV
