רשימות ניו יורק : ג’ודי שיקגו HERSTORY
היום הראשון שלי בניו יורק היה יום אחרון לתערוכה של ג’ודי שיקגו ב NEW MUSEUM. הסופרלטיבים שהורעפו על התערוכה כולם נכונים – זו תערוכה שחשיבותה למחקר של אמנות נשים ואמנות פמיניסטית רב וכוחה בהיקפה. שיקגו היא אמנית מוכרת מאד ומאז 2007 כש The Dinner Party, העבודה המונומנטלית שלה מ 1979 הפכה למיצב קבע המוזיאון ברוקלין, גם מוערכת יותר ויותר. באמנות של שיקגו, שהכרתי בעיקר בזכות The Dinner Party, התעמקתי כשנתתי ב 2020- 2021 סידרת הרצאות בזום בקורונה (להזמנת ההרצאה לחצו כאן ). הנוכחות המצומצמת מאד שלה בתודעת האמנות הישראלית מעניינית – הן כפמיניסטית והן כאמנית שיצרה בשנות ה80 גוף עבודה שעסק בשואה באופן שלמיטב ידיעתי לא נעשה לפניה. שיקגו פירסמה פוסט תמיכה בישראל כמה ימים אחרי פתיחת התערוכה וקשרה בין עבודתה (ושל בן זוגה דונלד וודמן) לבין טבח 7 באוקטובר. היא קיבלה מבול נאצות, לא הורידה את הפוסט, אך גם לא הוסיפה לפרסם בנושא.
כוחה של התערוכה שאצר מיסמליאנו ג’וני Massimiliano Gioni, בניו יורק הוא באופן בו יצרה חיבור בין כל גוף העבודה שלה, בדרך בה התנסח בה היגד כולל, רחב ועמוק על למעלה מ 60 שנות יצירה וחשיבה ומאבק שהוא מעבר לשאלה אם כל עבודה בפני עצמה מצוינת. לשיקגו המון עבודות מצוינות וגם לא מעט שמהלכות על גבול הקיטש אבל התערוכה במבט העל שלה מכניסה את הדברים להקשר של רצף עשייה, של חוט מחשבה. היא עסקה בווסת ומחזור ולידה, דיברה על אלימות מגדרית ומינית בשואה והצורך בקריאה מחודשת של ההיסטורה הרבה לפני שהפכו למקובלות. התערוכה גם מאירה את שיקגו כאמנית ששליטתה בחומרים, ההעזה שלה בשימוש בחומר מרשימים ביותר והכוונה לא רק לכך שלמדה מקצועות “גבריים” כדי לצייר על מכסי מנוע או לעבוד במתכות ופירוטכניקה אלא גם היחס שלה לרקמה, לאריגה למעשה טלאים – שיקגו לא משתמשת בהם עם שלל התארים “עמלנות” (מהמילים שאני סולדת מהם באופן עמוק) או “אובססיביות” (עוד מילה שהשימוש האינפלציוני והמקטין שנעשה בה הפך אותה עבורי לסדין אדום ) אלא כטכניקות שוות ערך לכל כלי חזותי אחר.
התערוכה נתמכה על ידי DIOR בית אופנה שאימץ את שיקגו כאייקון כחלק מהרטוריקה הפמיניסטית הבעייתית של מעצבת הבית Maria Grazia Chiuri. מעבר לקרדיט בולט בשילוט התערוכה כמעט מתעלמת, בצדק, משיתוף הפעולה הזה אף שבמסגרתו הוגשמה ב 2020 בניית אחת התוכניות האדריכליות הרבות של שיקגו לראשונה. קשה מאד ליישב בין הקפיטליזם הגס, מסרי הרזון הקיצוני וסטנדרטיזציה של היופי של בתי האופנה.
לצד וכחלק מהתערוכה של שיקגו הוצגה The City of Ladies, עם עבודות של מעל שמונים אמניות מהילמה אף קלינט עד שרלוטה סלומון, לאונורה קירנגטון, ארטימסיה ג’נטלסקי ורומיין ברוקס. התערוכה במסורת תערוכות קודמות של ג’וני כמו הביאנלה בוונציה ב 2013, והשפעה ניכרת גם של הביאנלה שאצרה ססיליה אלמני ב 2022 משובחת מאירה ומחזקת את הטענה המרכזית של שיקגו: העולם ועולם התרבות הצליח באופן מעורר חלחלה והשתאות להתעלם ולדכא את היצירתיות של מחצית האוכלוסייה.
התערוכה תוצג שוב, קרוב יותר לישראל, ב LUMA Arlesבצרפת מ 29 ביוני ובמהלך פסטיבל הצילום, המצוין שהעיר מארחת מידי שנה.
