“זרים בכל מקום” היא כותרת הביאנלה שתפתח בוונציה בעוד שלושה שבועות. אוצר הביאנלה, אנדרה פדרוסו, הגדיר את העיסוק במעמד האדם והיוצר הקוויר queer, ה outsider והילידי Indigenous, לצד מצבי הגירה ופליטות , כנושאי העל בתערוכה הבינלאומית. ( (מומלץ להאזין להרצאת ההכנה לביאנלה להבנת הרקע והרעינות של התערוכה המרכזית)
. נושאים אלו מהדהדים היטב גם בביתנים הלאומיים – אם בעקבות נושא התערוכה הבינלאומית ואם כביטוי לרוח הזמן שהביאנלה צומחת מתוכה, אך גם מנסחת. ב 88 הביתנים הלאומיים תכרך פוליטיקת הזהויות בלא מעט פוליטיקה מדינית. הביתן המרוקאי בוטל, בידי מרוקו לפני כשבוע, ללא הסבר. תכניו המתוכננים של הביתן הפולני שונו לאחר חילופי השלטון במדינה, וניו זילנד הודיעה שלא תשתתף מסיבות תקציביות. רוסיה, שלא תשתתף עקב המלחמה הנמשכת באוקראינה, ככל הנראה תשאיל את הביתן שלה לבוליביה.
במוקד תשומת הלב, והתרעומת, של חלקים נרחבים בעולם האמנות הבינלאומי, עומד הביתן הישראלי. הסערה סביבו מאירה ומחדדת תהליכים הקשורים לאופו בו הביאנלה משקפת שינוי בתהליכי גלובליזציה ככל שההגמוניה המערבית (אמריקאית) מאבדת מכוחה.
הביתן הישראלי – רות פתיר Motherland
למעלה מ 23,000 אנשי אמנות חתמו על העצומה של Art Against Genocide Alliance (ANGA) שקראה לאסור השתתפות ישראל בביאנלה. בין החותמים אמנים ואוצרים שהשתתפו בביאנלות קודמות וכמה מהשמות הבולטים ביותר בשדה כמו Jesse Darling זוכה פרס טרנר 2023 . העצומה אינה מאזכרת את טבח ה 7 באוקטובר. היא מאתגרת את התגובה הישראלית היחידה (למיטב ידיעתי) שניתנה על האירועים והכוונה לאימייל ששלחו האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית ורות פתיר לכתב העתARTNEWS ופורסם ב 23 באוקטובר. ההודעה שמבטאת את סערת הרגשות ותחושת האובדן והכאב (שלא שככה מאז) מביעה אמפטיה ודאגה למשבר ההומניטרי בעזה וגם אמונה בכוחה של האמנות.
ניסוח המכתב בעייתי ובקריאה לחרם לא החמיצו הזדמנות ללעוג לכך. נשות הביתן הביעו תקווה ל”כיס לאמנות” “there has to be a pocket for art, for free expression and creation” ועל משיבים שאמנות אינה נעשית בוואקום. הקריאה לחרם מחדדת את שאלת הייצוג – הטענה היא שכשאמן מקבל על עצמו ייצוג מדינה הרי שהם מקבלים אחריות לגלם את ערכיה בזירה הבינלאומית. שאלה זו מענינת במיוחד היות ועוד לפני המלחמה, לאחר ההכרזה על כך שתציג בביתן הישראלי פתיר, בראיון לגואל פינטו ב”כאן”(להאזנה לראיון) נמנעה בנחרצות מלומר שהיא מייצגת את ישראל (ובאופן תמוה, ולא ברור על סמך מה, טענה שגם האמן האמריקאי אינו מייצג את הערכים של מדינתו).
הביתן שאמור, לפי אותו ראיון לעסוק באימהות ופוריות חשוף לביקורת רעיונית- פוליטית נרחבת. פתיר דיברה על הקפאת ביציות והתייחסות לארכאולוגיה ישראלית ובמיוחד לצלמיות נשים. הקפאת ביציות, הליך רפואי יקר ומתקדם מעסיק חלק זעיר, שבע ועשיר מאוכלוסיית הנשים בעולם שיש להן הפריבילגיה אפילו לחשוב על כך. בקריאה לחרם הביתן ציינו את האירוניה של ביתן המוקדש לפוריות שעה שהפלשתינים טוענים ש 13,000 ילדים כבר נהרגו במלחמה בעזה.
הבחירה להתייחס לארכאולוגיה בתקופה בה שאלת הבעלות על ממצאים עוברת שינוי מאסיבי מעניינת, וזאת בלשון עדינה. השבת ממצאים למדינות באפריקה ואסיה, המהלכים כנגד המוזיאון הבריטי והלובר וכן השבת אובייקטים בארה”ב לעמים הילידיים, כולם בשנים האחרונות, הביאו לחיזוק התביעות הפלשתיניות כלפי מוסדות ישראלים על שוד עתיקות ושימוש מסולף בעבר להצדקת הכיבוש.
לאחר ששר החוץ האיטלקי הודיע שאיטליה לא תאפשר לאסור על ישראל להשתתף בביאנלה, הוציאה הנהלת הביאנלה הודעה רפה על כך שלא תוחרם מדינה שאיטליה נמצאת איתה בקשרים דיפלומטיים. בתגובה, הקריאה הנוכחית של ANGA היא לחרם מוחלט על הביתן: No visitors, no press coverage, no parties. כמו כן קורא הארגון שלא להזמין נציגים רשמיים של ישראל לאירועים בביתנים אחרים.
עצוב לגלות שבאפליקציה לביאנלה הביתן הישראלי מופיע הוא היחיד ללא דימוי וללא כל אינפורמציה נוספת מעבר לשמות האמנים האוצרות והמפיקים (ארד תורג’מן ומיכאל גוב).
מתיחת אחד באפריל מכוערת במיוחד שפורסמה ב Hyperallergic אחד האתרים האמריקאיים הפופולריים בשדה האמנות העכשווית הבינלאומית, עלולה להיות בבחינת מבשרת האווירה כלפי הביתן בביאנלה. כתב העת האינטרנטי פרסם, כביכול כידיעה חדשותית, שישראל “שיטחה” את הביתנים השכנים לביתן הישראלי בעקבות קריאת מודעה על מסעדת חומוס חדשה בוונציה כאיום של חמאס. על האלימות והשנאה, שכלל אינן חבויות, אין צורך להכביר מילים.
A Look at the national pavilions Venice 2024
Part One: Some thoughts on the Israeli pavilion
“Foreigners Everywhere” is the title of the Biennale opening in Venice in another three weeks. The curator, Adriano Pedrosa, defined this year’s Biennale as engaging in the state of the human being and artist who is queer, outsider, or indigenous, along with states of immigration and refugeehood, as the major motifs of the international exhibitions. (My recorded preparatory lecture on the background of the Biennale s available for order).
These issues resonate through the national pavilions, whether in the wake of the announced theme or as an expression of the spirit of the times that gave rise to the current Biennale and which it also formulates. In 1988, the national pavilions took on identity politics with quite a bit of national politics. The Moroccan pavilion was canceled by its government about one week ago, without any explanation. The characteristics designed for the Polish pavilion were changed after the change in government, and New Zealand withdrew stating it was for budgetary reasons. Russia, who is not participating due to its war with Ukraine, will apparently be lending its pavilion to Bolivia.
The focus of attention and protest of broad swaths of the international art world is directed towards the Israeli pavilion. The tempest surrounding it illuminates and sharpens the processes associated with the way the Biennale reflects changes in globalization processes as the western (i.e. American) hegemony is losing its power.
There are more than 23,000 signatures from people in the art world on the Art Against Genocide Alliance-ANGA’s petition calling for banning Israel from participating in the Biennale. Among the signatories are artists and curators who participated in past Biennales, including outstanding figures in the field of art such as Jesse Darling, winner of the Turner Prize, 2023. The petition makes no mention of the October 7th massacre. The only response from the Israeli art world (to my knowledge) to the events was an e-mail sent to ARTNEWS by curators Mira Lapidot and Tamar Margalit and Ruth Patir and published on October 23. The mail, which expresses the emotional turmoil and deep sense of loss and pain (still unabated) expresses empathy and concern for the humanitarian crisis in Gaza and the belief in the power of art. However, the text is a bit problematic, and the call for boycott mocked the letter. The pavilion team expressed hope, stating that “there has to be a pocket for art, for free expression and creation,” and that art is not made in a vacuum.
The call for a boycott makes the question of representation more acute: the argument is that when an artist takes upon oneself to represent a country, they take responsibility for embodying its values in the international arena. This issue is especially interesting, since even before the war in Gaza, after the announcement was made that Ruth Patir would be the Israeli artist to exhibit at the Israel pavilion, in an interview with Goel Pinto on Kan 11 (the interview) she strongly avoided stating that she was representing Israel. (Astonishingly and with an unclear basis, she stated that the American artist exhibiting at the USA pavilion does not represent his country’s values).
The pavilion that according to the interview was supposed to engage in motherhood and fertility is open to a broad political and conceptual critique. Patir spoke about freezing eggs and referred to Israeli archaeology, especially to figurines of women. Freezing of eggs, an expensive and innovative medical process, applies to a very tiny, rich, satiated section of the population of women worldwide who have the privilege of even thinking about it. The call for the boycott noted the irony of a pavilion dedicated to fertility while the Palestinians claim that approximately 13,000 children have already been killed in the war in Gaza.
The decision to concentrate on archaeology at a time when ownership of archaeological finds is being questioned and undergoing massive change is an “interesting” choice (understatement). Returning finds to countries in Africa and Asia, the lawsuits against the British Museum and the Louvre and restoration of items in the USA to the various Native American nations in recent years has reinforced the Palestinian claims against Israeli institutions that they have been looting antiquities and twisting the past to justify the occupation. After the Foreign Minister of Italy announced that it would not ban Israel from participating in the Biennale, the Biennale management’s weak announcement stated it would not ban any country with whom Italy maintains diplomatic relations. In response, ANGA called for an absolute boycott of the Israeli pavilion: No parties, no press coverage, no visitors. The organization also called for zero invitations to Israeli officials by the other national pavilions.
It is very saddening that the Biennale app is not posting any image or additional details for the Israeli pavilion beyond the names of the artists, curators, and producers (Arad Turgeman and Michael Gov), in contrast to the other countries.