For English Click Here
הביאנלה הנוכחית שונה במידה רבה מביאנלות קודמות. בעוד התערוכה הבינלאומית, אותה אצר אנדראה פדרוסה, האוצר הראשי של האירוע חלשה, הרי בביתנים הלאומיים, שנאצרים על ידי המדינות השונות, יש מספר רב של תערוכות מעולות וכך גם אחדות מהתערוכות הנערכות במקביל (ועל כך בביקורות קרובות).
זרים בכל מקום – התערוכה הבינלאומית שאצר אדריאנו פדרוסה היא אחת המאכזבות שהוצגו בביאנלה, לפחות מאז שנות התשעים וגם אחת המעניינות. בהרצאה שנתן ארבעה חודשים לפני הפתיחה הודיע על ארבעה נושאים מרכזיים: הגירה ופליטות, יוצרים שהם Queer (ונושא הנזילות המגדרית בכללו), outsiders ויוצרים ילידים.
“גלות היא עבודה קשה” (1977- 2024) מיצב צילומים, פוסטרים, רישום ווידיאו, של ניל ילטר, ממלא את חלל הכניסה העגול לביתן המרכזי ובו התערוכה הבינלאומית בגרדיני. במרכז עומד Topak Ev,אוהל נוודים ממרכז אנטוליה שילטר הציגה לראשונה בפריז ב 1973. ילטר, אמנית טורקית שחיה כבר שנים רבות בפריז, זכתה בפרס אריה הזהב של הביאנלה למפעל חיים. בפתיחה הזו של התערוכה יש את כל הדגשים המאפיינים אותה: העיסוק בהגירה, השמעת הקול של הדרום הגלובלי, האזורים שנחשבו בעבר הלא רחוק כשוליים, העבודה של אמנית אשה והרחבת מונח האמנות כך שיכלול גם למלאכה (עשיית אוהל). גם הכאב המבעבע בחלל, המהגרים פליטים שפניהם מוכפלים שוב ושוב, לעיתים מחוקים, האותיות הגדולות, האדומות, המדממות- “גלות היא עבודה קשה”, גם הוא מבטא מוטיב החוזר ברבות מעבודות התערוכה הבינלאומית.
הנושאים הללו כבר עמדו במרכז ביאנלות קודמות, במיוחד The Encyclopedic Palace שאצר מסימליאנו ג’וני ב 2013, ו All the World’s Futures שאצר אוקווי אנווזר ב 2015, שתי ביאנלות משובחות, וכן בביאנלה הטובה שאצרה לפני שנתיים ססיליה אלמני תחת הכותרת The Milk of Dreams. התערוכות הבינלאומיות בביאנלות האלו בחנו מחדש, ואתגרו את הגדרות העכשווי כשהציגו אמנות מתקופות שונות ויצרו קריאת היסטוריה שלא נשענה על ציר זמן לינארי. הן גם הרחיבו את מעגלי האמנות הנחשבים לזרם מרכזי מבחינת סוגי המדיה, ונושאיה וכן את האתרים הגיאוגרפים שמהווים מושא להתבוננות עולם האמנות. פדרוסה מקצין, ואפילו מביא עד אבסורד, מהלכים אלו. כך, ביחס להגדרת העכשווי – מעל 50 % מהמציגים בתערוכה הנוכחית כבר אינם בין החיים ורבים מאד נולדו במחצית השניה של המאה ה 19 (!). את המבט האוצרותי שלו הוא מיקד, ושוב גם על כך הכריז, בדרום הגלובלי ובמיוחד בברזיל.הדרום הגלובלי, עלפי הגדרות האו”ם, מקיף את אפריקה, אסיה ודרום אמריקה כשדרום קוריאה, יפן וישראל, המצויות בו גאוגרפית אינן נכללות בהגדרה.
ברוח הסיסמה “האישי הוא הפוליטי” קישר פדרוסה, את חייו לנושאים בלב הביאנלה לדבריו, כדרום אמריקאי חש כזר במסעותיו בעולם, וכן הדגיש שהוא מגדיר עצמו כקוויר. הגדרות ה OUTSIDER והאמנים הילידים נותרו מעורפלות. במידה רבה ניתן לומר שההגדרה הרחבה מאד של סוגי “אחרות” אותן מחיל פדרוסה מרוקנות את המושגים מתוכן – כלל לא מי אינו “אחר”?
כבשנים קודמות התערוכה הבינלאומית מוצגת בביתן המרכזי בג’רדיני ובארסנלה. בשניהם, ובמיוחד בג’רדיני התחושה היא שהיקפה העצום– 331 אמנים מ 69 מדינות (לעומת 213 אמנים בביאנלה לפני שנתיים, או 136 בלבד ב 2015) נבע לא מקושי לוותר על עבודות מסוימות – חיסרון אוצרותי בפני עצמו- אלא שהכמות נועדה להוכיח טענות על הדרה וקיפוח. פדרוסה סימן מטרה ומציג אמנות, אשר בלי קשר לאיכות, מתאימה לקטגוריות שקבע. התערוכה היא במובן זה דידקטית ושיטתית ומה שנדיר בה הם הרגעים בהם יצירות, מעבר לנושאן התכני, מרגשות, נכנסות לחדרי הלב. וודאי שבתערוכת הענק יש גם רגעים יפים אך הם מעטים באופן מצער. גם ההחלטה להציג את מרבית האמנים רק באמצעות עבודה אחת מתבררת גם היא כלא מוצלחת ובמידה רבה אפילו גורמת עוול מסוים.
התערוכה נחלקת ל”גרעין היסטורי” ו” גרעין עכשווי” – חלוקה מתעתעת למדי בהתחשב בכך שבשניהם אמנות שנעשתה לפני עשורים רבים לצד חדשה יותר. עבודות מעניינות, וגם לא מעט טובות, מנקדות את התערוכה.
הציור של קבוצת האמנים הברזילאים ממוצא Huni Kuin על חזית המבנה המרכזי היא בבחינת הצהרה ברורה על שינוי תרבותי. החזית שנבנתה ב 1932 ברוח האדריכלות הפשיסטית האיטלקית (האלגנטית) הפכה ללוח סיפור עשוי בצבעים זוהרים וציוריות נאיבית, כביכול, על בגידת האדם בטבע. המיתוס מספר על אנשים שביקשו לחצות את המיצר בין אסיה לאמריקה על גב תנין אך בגדו באמונו וצדו תנין אחר, מה שהביא אותו לסרב להעביר אותם והוביל לנתק התמידי בין היבשות. הסימבוליות של הפיכת מיתוס ילידי ביקורתי לשער הכניסה לתערוכה שלאורך שנים הפנימה שיקפה סדר עולם קולוניאליסטי, של עליונות אירופאית, מצוינת.
המיצב היפיפה של מתאו קולקטיב משתרע על כמאתיים מטר והופך את הארסנלה לקתדרלה של אור. האריגה היא מחומרים בעיקר פלסטיים המשמשים להגנה וסימון עובדים ועבודות תשתית (כמו אפודים זוהרים) הבאים לסמן את העובדים השקופים ביותר – נותני שירותים ועובדים בבניה. דגם האריגה נשען על שטחים מסורתיים שמשמשים בטקסטים, בעיקר טקסי לידה מאוריים כשהאריגה מסמנת מעבר רך מהרחם החשוך והמוגן, לאור שבחוץ.
אלסנדרה פאריני Alessandra Ferrini – Gaddafi in Rome: Anatomy of a Friendship (2024)
פאריני עוסקת בהסכם “האחווה ושיתוף הפעולה” שנחתם בין מועמר קדאפי שליט לוב וסיליביו ברלונוסקוני ב 2008 שני המנהיגים ניהלו פוליטיקה מוחצנת, פוליטיקה כפרפורמנס. שניהם גם היו מושחתים. ההסכם בו הפכה לוב, תמורת תשלום, לזרועה הארוכה של איטליה במניעת הגירה נעשה בצל העבר הקולוניאליסטי של איטליה בלוב . כיום, המעבר הימי הצר שבין המדינות נחשב לבית הקברות הגדול ביותר לפליטים באגן הים התיכון ואסונות טביעה מתרחשים בו על בסיס כמעט שבועי. פאריני חותכת צילומים של זוג הפוליטיקאים ומפרידה ביניהם כמו סטראוטיפ שיכתוב ההיסטוריה של זוג רומנטי שנפרד.
פאבלו דלנו The Museum of the Old Colony (2024)
חלל הבנוי כמעין מוזיאון היסטורי וארכיב עוסק בקולוניאליזם דרך עדשת ההיסטוריה של פורטוריקו . האי הקריבי נתון כבר מעל 500 שנה לקולוניאליזם – בער אירופאי וכיום אמריקאי . תושבי האי שסופח לארה”ב בסוף המאה ה 19, משוללים זכות הצבעה ונתונים לאפילה שיטתית. במיצב שלל אובייקטים ותיעוד צילומי המדגימים סטראוטיפים משפילים המשוכפלים שוב ושוב בתרבות אמריקאית פופולרית ובאדמיניסטרציה ובירוקרטיה אמריקאית רשמית. תמונה מקוממת ומפוכחת של מערכת קולוניאלית אמריקאית הפועלת כיום.
דנה אוורטאני , Come, let me heal your wounds. Let me mend your broken bones (2024)
“הנח לי לרפא את פצעייך, הנח לי לאחות את עצמותייך השבורות”, עבודה של דנה אוורטאני Dana Awartani, אמנית פלשתינית סעודית. העבודה שנדמית כאבסטרקטית, ריבועי בד משי בצבעים לוהבים, היא מחווה לאתרים היסטוריים ברחבי העולם הערבי שנחרבו במלחמות ואירועי טרור. אוורטאני מוסיפה ריבוע בד עבור אתרים שנחרבים כך שמדובר בעבודה בתהליך. בעת ההכנה הוסיפה ריבועי בד לציין אתרים בעזה. בכל ריבוע משי היא יוצרת חור אותו היא מתקנת מטליאה כך שהבד שלם אך נושא צלקת.
Claire Fontaine, Foreigners Everywhere, 2004-24
זרים בכל מקום Foreigners Everywhere, 2004-24 עבודה של צמד אמנים צרפתי הפועלים יחד תחת הכותרת Claire Fontaine. המילים, במלמעלה מחמישים שפות עשויות באותיות ניאון במידות והצבות משתנות. העבודה שנועדה, לדברי האמנים והאוצר פדרוסה להצביע ולהוקיע גזענות גם יצרה גם תגובות הפוכות. ההנכחה של אמירה גזענית במרחב הציבורי בעיתית.
***
ההיבט הכלכלי של הצגה בתערוכה הבינלאומית בביאנלה הוא נושא שבעבר נחשב לסוג של הטבה נלווית – לאמנים צעירים ההכרה הואילה ולאמנים מבוססים, ובעבר הלא רחוק חלק ניכר מהמציגים היו אמנים שכבר צברו הכרה, מדובר היה בעוד תערוכה שאישרה את מעמדם. הביאנלה הנוכחית, גם מבחינה זו שונה מקודמותיה: מדובר כאן על קידום של קבוצה ספציפית מאד – אמנים ובעיקר אמניות חלק בעלי זהות מגדרית א-בינארית, רובם המכריע מהדרום הגלובלי, שרבים מהם אינם בין החיים. הדבר פותח אופציות להערכה (גם כלכלית) מחודשת של עזבונות רבים ומהווה מנוף לקריירות של יוצרות/ים עכשווים. במהדורה הניו – יורקית של יריד Frieze שנערך בראשית מאי גבר דובר על “אפקט הביאנלה” – מחירים מאמירים של אמנים לטיניים בכלל ושל נשים ולהט”ב לטיניות/ים בפרט.
אחד השמות הבולטים – הוא אנה סגוביה Ana Segovia אמן מקסיקני (הבוחר כיום להיות מכונה בלשון זכר) העוסק בדימויי גבריות דרום אמריקאית כפי שהוצגו בתרבות פופולרית.
Biennale 2024 – The international Exhibition
The current Biennale is somewhat different from its predecessors. The International Exhibition curated by Adriano Pedrosa, Chief Curator of the Biennale is notably weak, some of the national pavilions, curated by the participating countries, host some exhibiting superb exhibitions. Part of the satellite exhibitions are also excellent (to be covered in forthcoming posts).
***
“Foreigners Everywhere,” the International Exhibition curated by Pedrosa is disappointing but even so most interesting. Four months ago Pedrosa highlighted its four major themes: emigration and refugeehood; queer artists and gender fluidity in general; outsiders; and indigenous artists.
Nil Yalter’s Exile is a Hard Job (1977-2024), is an installation comprising photographs, posters, drawings and video filling the round entrance space to the International Exhibition in the Giardini. At the center stands Topac Ev, a nomad’s hut from central Antalya which Yalter first exhibited in Paris in 1973. Yalter is a Turkish artist who has been residing in Paris for years. She was awarded the Biennale’s Golden Lion prize for her lifetime’s work. This “introduction” to the International Exhibition is characteristic of her oeuvre: the engagement in emigration, making the voice of the global South heard – areas which until the very recent past were thought of as marginal – work by a woman artist, and expanding the concept of “art” to include “craft” (e.g., tent making). The pain emanating through the space, the multiple faces of refugees and immigrants, sometimes erased; the large, red, bleeding letters – “Exile is a Hard Job” –reiterate in many works in the International Exhibition.
Prior Biennales focused on these issues especially “The Encyclopedic Palace” curated by Massimiliano Gioni in 2013 and “All the World’s Futures” curated by Okwui Enwezor in 2015, bot excellent, as well as in “The Milk of Dreams,” the curated by Cecilia Alemani in 2022. These international exhibitions reexamined and challenged the definitions “contemporary” by exhibiting art from other periods. They called for a rereading of history without a linear timeline and expanded mainstream art to include more media, subjects, and geographical sites worthy of attention from the art world. Pedrosa takes these ideas to an extreme, even to absurdity : over 50% of artists exhibiting in the NUCLEO CONTEMPORANEO have passed away. The curatorial gaze is focused on the global south, as declared, and especially on Brazil. The “global south,” according to the UN definition, comprises Africa, Asia and South America, with South Korea, Japan, and Israel are not included despite being on the same geographical latitudes.
In the spirit of “The personal is political,” Pedrosa linked his own life to the core issues of the Biennale, stating that as a South American he felt a foreigner on his world travels, emphasizing that he defines himself as queer.
The definitions of “outsider” and “indigenous” remain vague. We may largely say that the very broad definition of “otherness” that Pedrosa applies empties its content.
As in recent years, the International Exhibition is in the main pavilion in the Giardini and the Arsenale. In both, and especially in the Giardini, there is a feeling that the huge scope – 331 artists from 69 countries (in contrast to 213 artists in the 2022 Biennale, or only 136 in 2015) – arose not from the difficulty of passing on certain works – which itself is a lack of curatorship – but because the sheer amount was meant to prove the argument of exclusion and disenfranchisement. Pedrosa set himself a goal and presents art aligned with the designated categories regardless of quality. In this sense Biennale, with rare moments of excitement from the works that truly touch one’s heart, beyond their content.
“Foreigners Everywhere,” has regretfully few memorable moments. It is divided into the “historical nucleus” and the “contemporary nucleus” – quite a misleading division considering that both sections comprise artworks made decades ago along with much more recent works. Some interesting works, many of which are good, are scattered through the exhibition.
The group of Huni Kuin artists from Brazil’s painted façade of the main pavilion is a statement of cultural change. The elegant façade, built in 1932 in the Italian Fascist style, became a storyboard in fluorescent colors and seemingly naïve painterly style, of a narrative of humanity’s betrayal of nature. The myth relates how people sought to cross the straits between Asia and America on the back of an alligator, but betrayed his trust and hunted another alligator. This made the alligator refuse to transport them, thus causing the eternal rupture between the continents. The symbolism of transforming a critical indigenous myth into the entrance gateway to the International Exhibition – an entranceway that for years reflected a colonialist worldview of European superiority – is excellent.
The impressive installation by the Mataaho Collective from New Zealand covers about 200m, transfiguring the Arsenale into a cathedral of light. The members of the collective wove the structure from mostly plastic protective materials used for infrastructure laborers (such as vests), those who are most transparent, the service workers and construction laborers. The pattern is based on traditional carpets used in rituals, especially Maori birth ceremonies, symbolizing a soft transition from the dark, protective womb into the external light.
The space built to look like a museum of history with an archive engages in colonialism through the historical prism of Puerto Rico. This Caribbean island has been a colony for over 500 years – previously under a European power and now under the USA, which annexed it in the late 19th century. Residents cannot vote, and suffer from methodical discrimination. The installation has numerous artifacts and photographic documentation that demonstrate humiliating stereotypes appearing time and again in American pop culture as well as in the official USA bureaucracy, providing a sober picture of the objectionable American colonial system operating at present.
Dana Awartani, Come, let me heal your wounds. Let me mend your broken bones (2024)
Dana Awartani is a Palestinian Saudi artist. Her work comprising silks squares in fiery colors, which seems an abstract piece, is an homage to historical sites in the Arab World that were destroyed in wars and terrorist attacks. This is a work in progress, in which Awartani added a silken square while preparing for the exhibition to denote sites in Gaza. In each square she creates a hole which she then patches, repairing the square but leaving a scar.
Claire Fontaine, Foreigners Everywhere, 2004-24
Foreigners Everywhere, by the French artist duo working under the name “Claire Fontaine” features the title in over 50 neon signs in varied sizes and fonts; the installation formation is variable. The artists and Pedrosa stated that the work is intended to point to racism and denounce it, but it also created the opposite reaction. Making the racist statement present in the public space is problematic.
***
The economic aspect of participating in the International Exhibition is a subject that, in the past, was considered a side benefit accruing to the artist: for the emerging artists it led to recognition, and for established artists it was a confirmation of their status. This edition of the Biennale promotes a specific group – artists (especially women artists) with non-binary gender identity who are from the global south, many of whom have passed away. This opens options for reassessment (financially as well as artistically) of many estates, and can leverage the careers of contemporary artists. In Frieze New York Art Fair held in early May and in the up coming ART BASEL the term the “Biennale effect”is applied to the rising prices of Latin American artists in general and specifically works by women and LGBT artists.
One of the new stars us names is Ana Segovia from Mexico (he/him), who engages in images of the South American man as presented in pop culture.
