For English Click here
ההווה הישראלי הוא הווה כאוב מתמשך, תוצאה של מעל 140 שנה של מאבק לאומי, מתוכן 76 שנות קיום המדינה. הכאב אקוטי יותר מאז ה 7 באוקטובר. בתערוכת הבוגרים הכאב קיים אך, והדבר נזקף לזכותה, הוא אינו עובר אינסטרומנטליזציה, אינו מושטח. בחירת המילה “הווה” לשם התערוכה מפנה לתחושות אישיות וקולקטיביות קשות, וטקסט האוצר נפתח באזכור המלחמה אבל בצפייה ההווה מטפטף באיטיות בזמן הצפייה כמו אינפוזיית סבל שנכנסה לגוף הישראלי מאז הטבח.
***
“וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת: הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה (פרק 3 מתוך 4)” מיצב של הראל וחניש היא עבודה משובחת שנדיר לראות מדויקת כמוה בתערוכות בוגרים. וחניש מתבונן במצב אי ידיעה ואי וודאות מתוך תיאור סתום בחזון יחזקאל, ממנו לקוח גם שמו הפרטי. מחומרים פשוטים – ספוג, חול, מנורות ניאון וכבלי חשמל – בנה סביבה מאובייקטים שכמו הופשטו משכבות חיצוניות וקולפו לבסיסן. התחושה היא כשל צפייה בתמצות של מחשבה, בפיגומי חלום, בצילום רנטגן של הדברים – בשלד. הסימבוליקה לעיתים כמעט כנסייתית – אור המנורות כאור החסד, “מוח” על רישום גדול כמו שרידי מרטיריום. שני רמקולים צבעם כתכלת שמים, משמיעים צליל מטוס והרעד שלהם מתגלה רק במבט ממושך. בעבודת וידיאו נדמה שנראית יד המושכת חוט המכבה את העבודה עצמה. באור הקר, הקליני, הדברים אינן מתפענחים עד הסוף, אינם מתחברים לחלוטין ובכל זאת הופכים את החלל לסיפור שגם מתכתב היטב עם הבתים המתפוררים הניבטים מבעד לחלון. בעבודה של וחניש יערך פרפורמנס בו ינוגן צלו, אך גם ללא הנגינה מדובר בעבודה שדורשת הקשבה לצליל דק של חיפוש.
עוד מיצב מצוין הוא “הַסְגָּלָה “של עידן ססטיארי לביא המציג במרתף בניין בצלאל במשרד המשמש את הבעלים. בחלל הגדול, הגבוה האפלולי מאוחסנים ללא שימוש רהיטים, בדים ומכונות תפירה שנותרו מהימים שהבניין היה מפעל בגדי הים “דיווה”. ססטיארי לביא יצר עבודה מתוזמרת היטב של שולחן חול שחלות בו התפרצויות חול קטנות אך גועשות, חלון שנפתח ונסגר כמו מעצמו ועבודת תאורה בין מדפי האחסון שעשויה מצמח המאיר (קצת בדומה לגחליליות ) וכלוא במיכל מים מינרלים. השינוי התמידי מתיחס לשינויים הגדולים שחלו בבניין שהחל כמפעל טחינה, הפך למפעל טקסטיל וכיום הוא אקדמיה לאמנות אך בעיקר גם לשנוי אקלים – במיוחד החול והמדבור. חולות החופים הזהובים מצולמות דוגמניות בצילומים המתקלפים התלויים פה ושם כבר זוהמו מזמן. הספריה גבוהה, דחוסה אוצרת סוד אחר סוד ועץ עשוי מטולים, מהסוג ששימש למצגות לפני עידן ה Power Point מדבר על שינוי טכנולוגי מהיר המוחק גופי זיכרון.
“הוא אמר שהוא ימכור לי את החיים בתוך שקית קטנה” היא מיצב חנות בגדים וספרים ופרפורמנס ובלא מעט מובנים חלל טיפולי. מאור מיכאילוב מאוריציוס מזמין את הצופה לספר סיפור אישי ולשמוע את שלו כשהסיפןרים יתרגמים לרקמות על בגדים שמצא ואותם הוא נותן. מאוריציוס מספר על משפחתו שהגיעה לארץ מהקווקז בשנות ה 70, השבר של מהגרים משכילים שנתקלו בדעות קדומות ודלות תרבותית, ועל העיסוק שלו ברקמה וגובלנים יחד עם אימו.
הנוודות, כמצב פיזי ונפשי מקבלים ביטוי ברקמות, בתכשיטי פימו ומחברות רישומים אותם הוא מראה ומפרש לצופה. העבודה מתקשרת לפריחה הבינלאומית עבודות פרפורמנס ממושכות (מרינה אברמוביק עולה מיד במחשבה) ושל רקמה, וטקסטיל בכלל, כמדיה אמנותית שמתבססת היטב בזרם המרכזי. הכוונה לאמנים כמו אלן רייצ’ק וג’ורדן נאסר האמריקאים ועד לריבוי הטקטסטיל בביאנלה הנוכחית בוונציה (של Shalom Kufakwatenzi מזימבבואה, Gunes Terkol טורקיה ). שימוש יפה בחומרים רכים (ולמיטב הבחנתי) גם ברקמה יש בקולאז הציורי “שריקה באפלה” של נטע בכרך וגם בעבודת הענק של דנה כהן שיצרה מפל מושך – דוחה הנשפך מן הקומה השנייה לכניסה לבניין ועשויה רשת חקלאית וסוגים שונים של טקסטיל ממוחזר.
פרפורמנס יעמוד גם במרכז עבודות נוספות, מסקרנות שהחללים שלהם, כמיצבים, אינם שלמים. הכוונה לפעולה של אורן מאסטרו סגל שתאפה בכל יום לחם בחלל המבוסס על מטבח בבית הוריה בקיבוץ ולמיצג- מופע מוסיקלי של ליאור גקלר מיקם פסנתר וכלי נגינה ומכשירי הקלטה נוספים במבואה של הקומה העליונה של הבניין ויופיע בה. (את שני המיצגים – פעולות לא ראיתי)
עוד בולטים דפנה אמירה המציגה במקלט צילומים של פריטי ריהוט משרדיים וסביבות ביתיות מנוכרות; מיצב סאונד ותאורה של יאן בולטוב שיצר מחזור של שקיעה וזריחה בשלושה חלונות חלביים, כשלרגע הם נהפכים לשקופים ולצופים מתגלים מאחורי הקלעים של הפעולה המדמה טבע. גם המיצב של דניאל ליברמן בו אמה והיא מתבוננות בזיכרון המשפחתי דרך בית סבתה יפה.
מג’די אשהב,שהמיצב שלו “בין האדם, העץ והאבן “, מתייחס ישירות למלחמה, יצר במסגרתו שתי ערימות גדולות של היציקה של הרווח שבין האצבעות המקופלות כאגרוף. היציקות בגוונים של אפור שחור, צבע חמרה ולבן עכור מעלות על הדעת את עבודות הערימות של Félix González-Torres הקובני אמריקאי. הריבוי, הדחיקה של הערמות לקרן זווית, ואי הבהירות הראשוני על מקור הצורה – מעיקה.
***
בהכללה זו תערוכה שמדברת בטון שקט, מכונסת ומבקשת ליצור קשר קרוב לקהל. היא מצליחה בכך במידה רבה.
ג-ה: 12:00-22:00
ו: 10:00-14:00
שבת: 12:00-22:00
רחוב הרצל 119, תל אביב
נעילה: 11.7.24
Bezalel MFA graduate exhibition
The Bias of the Present 2024
The Israeli present is one of continuous pain, the result of over 140 years of nationalist struggle, out of which the State of Israel has existed for 76 years. The pain has become even more acute since October 7th. In the MFA graduates’ exhibition, the pain exists but, to their credit, it does not undergo instrumentalization nor has it become shallow. Viewing the exhibition one senses the present filtering into the like an infusion of pain dripping into the vains of Israel since the massacre.
***
Harel Wahnich’s installation “And the height of the altar hearth shall be four cubits” (3rd movement of 4) is a superb work. It is rare to see such a precise work in graduates’ exhibitions. Wahnich observes the state of not-knowing and uncertainty from a mysterious description in the Prophet Ezekiel’s vision, also the source of the artist’s first name. Made of simple materials – sponge, sand, neon lights and electric cables – Wahnich constructed an environment from objects seemingly stripped of their external layers, peeled down to basics. The sensation is one of viewing distilled thought, scaffolding of a dream, an X-ray of objects showing their skeleton. The symbolism often feels church-like, with the lights seeming to stand in for grace, or the “brain” on a large drawing seeming like the relics of martyrs. Two azure-colored microphones amplify the sound of an airplane; their vibration is revealed only on an extended look. The video seems to show a hand pulling on a string turning off the work itself. In the cold, clinical light, things are not decoded completely, do not entirely connect, yet nevertheless transform the space into a narrative that also corresponds very well with the crumbling houses seen through the window. A performance is also planned in which the cello will be played, but even without the music, this is a piece that demands attentive listening to the slight sound of a search.
Idan Sestieri Lavie is showing an excellent installation in the basement –in the office used by the owner of the building now housing the MFA. The large, high ceilinged, dim space is used to store furniture, cloth, and sewing machines remaining from the time that the building was the Diva swimsuit factory. Sestieri Lavie created a well-orchestrated artwork of a sand table with small but stormy eruptions; a window opening and closing seeming to do so on its own; and a light piece installed between storage shelves made of an illuminating plant (a bit similar to fireflies) imprisoned in a vat of mineral water. The constant change refers to the big changes in the building that began as a tahini factory, became a textile plant, and is now an art academy, but mainly to climate change, especially sand and desertification. The golden beach sands and models in the folding photographs hanging here and there have long since been contaminated. The tall, dense library contains secret after secret, with a “tree” made of projectors of the type that was used for presentations before the era of PowerPoint. This is about technological change that erases points of memory.
Maor Michaelov Maoritsyoo’s installation, He Said he would Sell to Me Life in a Small Bag (2024) is a second-hand book and clothing shop and performance site, and in quite many senses also a therapeutic space. Maoritsyoo invites visitors to tell a personal story and hear his, with the stories to be translated into embroideries on the clothing he found, which he gifts to the visitor. The artist relates stories of his family who immigrated to Israel from the Caucasus in the 1970s and underwent the disastrous experience of immigrants with education who encountered prejudice and a cultural wasteland; he also tells about his engagement with embroidery and tapestry-making together with his mother.
Nomadism as a physical and emotional state, are expressed in embroideries, Fimo jewelry, and notebooks of drawings which he shows visitors and interprets to them. The installation is associated with the flourishing on the international art scene of extended performance pieces (Marina Abramovic immediately comes to mind) and of embroidery and textile in general as an artistic medium firmly based on the mainstream, from American artists Elaine Raichek and Jordan Nassar through the many textile artworks in the present Venice Biennale (Shalom Kufakwatenzi, Zimbabwe; Gunes Terkol, Turkey). In both the painterly collage by Neta Bachrach “Whistling in the Dark” and Dana Cohen’s huge work the soft materials and embroidery are used beautifully. Dana Cohen created an attractive-repulsive cascade flowing down from the second floor to the entrance of the building made of agricultural mesh and various types of recycled textiles
Performance is central in additional intriguing artworks, whose spaces are not whole as installations. Oran Maestro Segal’s intention to act, in which each day she will bake a loaf of bread in the space based on her parents’ kitchen in the kibbutz, and the performance – a musical performance by Lior Gekler in which a piano, instruments, and additional recording devices were installed in the lobby of the upper story of the building and will perform there. (I did not see these two performances/actions).
Other outstanding works are by Dafna Amira, who is showing photographs of office furniture and alienated domestic spaces, installed in the shelters in the shelter; a sound and light installation by Yan Boltov, who created a cycle of sunrise and sunset in three milk-glass windows. For a moment they become transparent, revealing to visitors the action “behind the scenes” that simulates nature. In Danielle Liberman’s installation, she and her mother observe the family memory through her grandmother’s home.
Majdi Ashhab’s installation “Between Human, Tree, and Stone,” refers directly to the war. Two large piles of casts of the space between fingers folded into a fist in shades of grey, black, clay color and darkish white bring to mind the heaps installed by Cuban-American artist Félix González-Torres. The multiplicity, the piles being pushed into the corner, and the initial lack of clarity as to the source of the shape are oppressive.
***
Generally speaking this exhibition speaks in a quiet, introverted tone, striving to form a close relationship with the audience – and, to a great extent, succeeds in doing so.
Curator Prof’ Dor Guz
Open: Tues.-Thurs., 12 noon-10 p.m.
Fri. 10 a.m.-2 pm.
Sat. 12 noon-10 p.m.
119 Herzl, Tel Aviv
Closing: July 11, 2024
