הידיעה על הפסקת פעילות המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR פורסמה בעמוד הראשי של אתר “הארץ” ומהדורת הדפוס וגררה, עוד באותו יום מאות תגובות ברשתות, במייל ובהודעות ווטסאפ. הפסקת הפעילות, שלא לומר סגירה, נגעה לא.נשים רבים שרואים בכך אות למצב התרבות הנוכחי, וגרוע מכך, לעתיד לבוא. הקלות בה המוסדות כולם – מהעירייה ועד משרד התרבות, מקרן הפיתוח העירונית של רמלה ועד המועצה הישראלית לתרבות ואמנות – ויתרו על מוסד האמנות העכשווית היחיד בעיר רמלה (85 אלף תושבים) ובסביבתה מעידה על מקומה הנמוך של האמנות בסולם סדרי העדיפויות. הרטוריקה של עידוד תרבות ב”פריפריה” חלולה ומהדהדת.
המקרה הפרטיקולרי של המרכז ברמלה (על המרכז בוויקיפדיה) עצוב, אך הבעיה העולה ממנו עקרונית: בחסות העילה התקציבית עולם האמנות הישראלי עלול לשוב לימים של ריכוזיות וכתוצאה ממנה אחידות, ומכאן – דלות. פחות קולות, פחות ביקורת, פחות חופש.
***
את המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR ייסדתי לאחר היכרות בת שנים אחדות עם העיר כשהתנדבתי כחברה בהנהלת המוזיאון העירוני. רון פלד, מנהל מחלקת התיירות ברמלה, סטודנט שלי בלימודי האוצרות באוניברסיטת תל אביב, הזמין אותי להצטרף. ההיכרות עם העיר חידדה את ההכרה בפערים הבלתי נתפסים שמאפיינים את החברה הישראלית: במרחק נסיעה של כחצי שעה בלבד מתל אביב יש, לצד אתרים יפיפיים, עיר שסבלה מהזנחה ממושכת, והמעגל של סטיגמה והצדקת הסטיגמה סבב בה שוב ושוב.
Shlomit Fogel, Shadow in the Light, 2019. Classical animation and cut-outs, 02:38 min. in Behind the City, Shlomit Fogel | Yehuda Armoni Curator: Dr. Smadar Sheffi
פתחתי את המרכז ב-2019 אחרי הכנות שארכו כשנתיים וכתיבת חזון ותכנית. מלכתחילה ההתכוונות הייתה להציג את האמנות הטובה ביותר במחשבה על אופק השפעה ארצי ודיאלוג בינלאומי. הקשר לקהילות המגוונות בעיר עמד במוקד, כשהן נתפסות כמקור השראה וכוח. יזמתי שיתופי פעולה עם מוסדות פורמליים כמו מרכז רוסינג בבית הפתוח לדיאלוג יהודי ערבי שבראשו ויויואן רביע, ועם אנשים וגופים פרטיים בהם ג’ליל דביט – מסעדן (מסעדת סמיר), יזם ואיש שלום. אירועים עם אמנים, בהם רותי הלביץ כהן, דור זליכה לוי ומידד אליהו וקהל רב היו הרבה יותר מאשר התחלה מבטיחה והובילו לתוכניות לתערוכות ופרויקטים קהילתיים שנגוזו עם הפסקת הפעילות, יחד עם התערוכות המוכנות להצגה בהמשך השנה ובמחצית הראשונה של 2025. בשדה הבינלאומי היה המרכז בעיצומו של תכנון תערוכות עם כמה גופים בארה”ב וזאת לאחר אירוח תערוכה של דניאל רוטברט, אמן אמריקאי נפלא ב-2023. התערוכה שלו בבריכת הקשתות התאפשרה בזכות מענק שקיבלנו מקרן האמנות של מדינת ניו יורק NYFA, ובעקבותיה התקיימו שני אירועים של המרכז בניו יורק.
ה-CACR נבנה בעבודה אינסופית ומלאת אהבה ואמונה. אהבה של אמנות ואמונה ביכולת שלה להוות בסיס ועוגן תרבותי לחברה הישראלית כמו שהייתי רוצה שתהיה – סובלנית, רב גונית, יצירתית. המשובים הנהדרים שהתקבלו, תערוכה אחרי תערוכה, מקהל ותקשורת (מ”סוכן תרבות” ועד ה”ניו יורק טיימס”, מ”הארץ” ועד “פורטפוליו”) מילאו רוח במפרשים.
לאורך חמש שנות קיומו ועד כשלושה חודשים בלבד לפני הסגירה, המרכז גם נהנה מתמיכה מורלית של עיריית רמלה וקרן רמלה. ראש העיר, מיכאל וידל נכח כמעט בכל הפתיחות והעלה על נס את העשייה, ואף הגיע לחלק מהפעילויות במהלך תערוכות. העירייה שילבה את המרכז בסיורים של אורחיה בעיר. התמיכה התקציבית הייתה מוגבלת, אפילו זעומה ביחס לתקציבים שזרמו לפסטיבלים קצרצרים או מופעים חד פעמיים, לרבות ביום העצמאות החולף, 2024, בו עיריות רבות בארץ החליטו לוותר על מופעי ראווה.
המרכז פעל בחלל שמעל מוזיאון רמלה ונוהל על ידי רון פלד, מנהל המוזיאון ומנהל התיירות בעיר. המוזיאון היה סגור במהלך כל חמש שנות פעולת המרכז לשיפוץ שהתארך והסתבך משלל סיבות (מהקורונה, המלחמה ועד סכסוך עם הקבלן המבצע). לאחרונה נפתח המוזיאון לביקורים אך החנוכה שתוכננה לו טרם יצאה לפועל. כחלק מאוצרות המרכז לאמנות עכשווית הייתי אמורה להציג אמנות גם במוזיאון ההיסטורי כך שתהיה בו גם תערוכה מתחלפת. יחד, המרכז והמוזיאון ההיסטורי היו אמורים ליצור בעיר עוגן תרבות שיקיף עבר והווה ויהיה אבן שואבת לתיירות. הזדמנות זו הוחמצה. פעילות המרכז הופסקה בשל החלטת העירייה וקרן רמלה “לחסוך” סכום שנתי של כמאה אלף ₪ (לפי מקור המכיר את התקציבים מקרוב).
חוסר המעש של המועצה לתרבות מקומם. באפריל ביקרו אנשי המועצה במרכז ועודכנו בסכנת הסגירה שהחלה להסתמן. התגובה הייתה חמה, מעודדת ומלאה בביטחון – הובטח שטלפון לראש העיר יפתור את הבעיה. בפועל, בין אם שיחה אכן התקיימה ובין אם לאו, הבעיה לא נפתרה. במכתב מנומס הודיעה המחלקה למוזיאונים ואמנות פלסטית שתקציב שניתן ל-2024 יידרש חזרה אך היות ותקציב זה ניתן חלקית וכמעט ולא נוצל (בשל דחיית תערוכות שגרמה המלחמה) קשה לראות בכך פעולה המרתיעה מסגירה.(לחצו לראיון שערך איתי גואל פינטו בכאן ) יוצא אפוא שהמוסדות הממלכתיים שיכלו לסייע – בתקצוב או בהבעת עמדה נחרצת – החרישו. עיר ואזור שלם נותרו ללא מרכז אמנות, פחות עוד מוסד תרבות, פחות מקום שמפיח תקווה ומאפשר הרחבת הלב והדעת.
(על התערוכות של דור זליכה לוי “בבואה” ושל אלנה צ’רטי שטיין “המקום בו שבילים נפגשים אפשר לקרוא כאן. פוסטים על יתר התערוכות יעלו בהמשך.)
***
בעת כתיבת שורות אלו עומד מוזיאון בת ים סגור. האוצרת הילה כהן שניידרמן עזבה במאי, ובהודעה נכתב ש”מכרז יפורסם בשבועות הקרובים”. עד היום לא פורסם מכרז כזה, כפי שלא פורסם מכרז מטעם עיריית רמלה וקרן רמלה שטענו בתגובה לפרסום על הפסקת הפעילות של המרכז שמכרז כזה יפורסם.
בשני המקומות יש, נכון לכרגע, עצירת פעילות. יתר על כן, זוהי, הלכה למעשה, יישום של תפיסה שאינה רואה צורך בהמשכיות, שתופסת תרבות כסוג של גחמה, מותרות לתקופת שפע.
רק החלפה מסודרת, עם העברת לקחים ומסקנות, עם שמירת קשרים בקהילה שכבר נוצרו, יכולה לחזק את ההכרה שמדובר באבן יסוד, בנושא שנוכחותו בחיי מקום וקהילה חיונית, קבועה ותרומתו מצטברת.
The Contemporary Art Center, Ramla-CACR and MOBY-Museums of Bat Yam: Activities have been suspended.
The notification of cessation of activities at the Contemporary Art Center, Ramla was published on the front page of the Haaretz website as well as the print edition, eliciting hundreds of reactions on social media, mail, and WhatsApp message. Closing down activities, not to mention closing down, touched many people who consider this a sign of the present state of culture, and worse – the future. The unbearable lightness in which all of the institutions, from City Hall through the Ministry of Culture, from Ramla’s Foundation for Development through the Arts Council of the Ministry of Culture, gave up on the only institution for contemporary art in Ramla (a city of 85,000 residents) and its surroundings, shows just how low art is on the list of priorities. The rhetorical pronouncements about encouraging “art on the periphery” are hollow and echoing.
The particular case of the CACR (see Wikipedia) is sad, but the problem is one of principle: using the excuse of limited budgets, the Israeli art world is likely to return to the days of centralization, resulting in uniformity leading to paucity, with fewer voices heard, less criticism, and less freedom.
***
I initiated the founding of the Contemporary Art Center, Ramla-CACR, after several years of getting to know the city when I volunteered to be a Member of the Board of the Municipal Museum. Ron Peled, Director of Tourism in Ramla, one of my students in the curatorial studies course at the Tel Aviv University, invited me to join. Deeper acquaintance with the city sharpened the extreme gaps characterizing Israeli society: only about half an hour’s travel from Tel Aviv one can see beautiful sites along with a city suffering from continuous neglect, stigmatized and the stigma used to justify the neglect, in a vicious circle.
I opened the CACR in 2019 after about two years of preparations and writing a vision paper and program. From its onset, the intention was to exhibit the best art thinking about national impact and international dialogue. The connection to the varied communities in the city was the focus, perceiving them as a source of inspiration and power. I initiated collaborations with formal institutions such as the Rossing Center for Education and Dialogue in the Open House, Ramla, for Jewish-Arab dialogue, headed by Vivian Rabia, and with private individuals and organizations such as Jalil Dabit, restaurateur and owner of Samir Restaurant, an entrepreneur striving for peace. Events with artists, including Ruti Helbitz Cohen, Dor Zlekha Levy, and Meydad Eliyahu, with a large number of attendees, were much more than simply a promising beginning, as they led to programs for community exhibitions and projects that were shelved when activities were stopped, along with exhibitions ready to show throughout 2024 well into the first half of 2024.
As for the field of international art, the CACR was in the midst of planning exhibitions with several organizations in the USA after the Center hosted an installation in the Pool of Arches by a wonderful American artist in 2023 – Daniel Rothbart’s “RamleAnthropocene.” Thanks to a grant from the New York Fine Arts Council, the exhibition was installed in Ramla and was followed by two events in New York City.
The CACR was built through unceasing work full of love and faith – love of art and the faith it its ability to constitute a foundation and cultural anchor for Israeli society as I wish it would be – tolerant, varied, and creative. The positive feedback we received from exhibition after exhibition, from visitors and from the press (from “Culture Agent” through The New York Times, Haaretz, and Portfolio) gave us tremendous backing for our work.
All throughout the five years of the CACR’s existence and until only about three months prior to closing, the Center benefited from the moral support of Ramla’s City Hall and the Ramla Foundation. Mayor Michael Vidal was present at nearly every festive opening, and spoke with admiration about the activities, some of which he also attended during the exhibitions. The Municipality included the CACR on tours for its guests. Although the budget allocation from the city was limited and modest as compared to short festivals or one-time performances, including last Independence Day 2024, in which many municipalities decided not to hold extravaganzas.
The CACR was active in the space above the Ramla Municipal Museum, with Ron Peled as its Director (as well as Director of the Museum and of the city’s Department of Tourism). The Museum was closed for renovations throughout all five years of the CACR. The renovations were complicated for a variety of reasons (Covid, the war, conflict with the constructor), but the Museum was recently opened for visitors, but the inauguration was delayed. As part of the curatorial activities for the CACR, I was to exhibit art in the historical Museum as temporary exhibitions. Together the CACR and the Museum of the History of Ramla was to create a cultural anchor for the city comprising past and present, one that would attract tourists. This is a failed opportunity, due to the decision by the Municipality and the Foundation to “save” the annual expense of about NIS 100,000 (as I was told by people acquainted with the budget sheets)
The Ministry of Culture’s Arts Council’s lack of action is shamefull. Last April, its representatives visited the CACR and were informed about the impending danger of closure. They reacted with warmth, encouragement, and confidence, promising to phone the Mayor and solve the problem. But actually, whether such a conversation took place or not, the problem was not resolved. A polite letter from the Department of Museums and Plastic Art informed me that the 2024 budget allocation would have to be returned, but since it was only partially awarded and hardly used (due to postponement of exhibitions due to the October 7th war), it is difficult to consider that an action warning of closure. Click here for Goel Pinto interviewing me on KAN). The conclusion: government institutions who could assist with budget or stating a firm position against closing were silent. A city and entire region remain without an art center, one less cultural center, one less place that imbues people with hope enabling enjoyment and knowledge.
(Read more about Dor Zlekha Levy’s exhibition “Reflection” and Elene Ceretti Stein’s exhibition “Where paths meet” here. More on the other exhibitions in future posts).
***
As of writing this post, the Museums of Bat Yam-MOBY are closed. Curator Hila Cohen Schneiderman left in May, and the announcement stated that “a tender will be published in the forthcoming weeks.” Nothing has been published, just as no tender was issued by the Ramla Municipality nor the Ramla Foundation for Education, Culture, and Development. Their response to the public announcement that activities at the CACR ceased was that such a tender would be issued.
Both places are as of now silent. Moreover, this is the implementation of an approach that sees no need to continue operations, regarding culture as a kind of whim, a luxury for an era of plenty. Only an orderly change of leadership, taking into consideration lessons learned and conclusions, maintaining the community relations that wee formed, can reinforce the recognition that museums are a basic element whose permanent presence is vital to a community, with its cumulative contribution to community life.