For English Click here
“מדריך למתעמל” הוא מופע אינטליגנטי, משובץ בלא מעט הומור, המתבונן בשורשי תרבות הגוף הישראלית ומעלה כמה וכמה הרהורים על ההווה.
העניין וניתוח החזותי של שפת התנועה הישראלית המוסדית התבלט כנושא באמנות הישראלית בשנות ה 90. עבודות של טירנית ברזילי ובהן צעירים בחולצות לבנות (כשל ימי טקסי שואה וזיכרון בבתי ספר, ימי שישי בקיבוץ ) הוצגו ב 1993, מיד עם סיום לימודיה בבצלאל והתקבלו בהתלהבות. ב 1995 כבר הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. הנושא הכל ישראלי, ההתרפקות על נעורים וקוד לבוש טעון קשורה בעבותות בעיסוק של חוגי התרבות בהיסטוריוגרפיה החדשה, קריאה חדשה וביקורתית של ראשית הציונות והקמת המדינה, וגם מחקר הגופניות היהודית החדשה. זו העסיקה חוקרים רבים, בהם עוז אלמוג שספרו “הצבר דיוקן” יצא שנים אחדות אחר כך, ב 1997.
בגוף ובכוראוגרפיית התנועה של הציונות המתחדשת עסקו, בין היתר ,גם הילה בן ארי ו”תנועה ציבורית” . טקסים ואירועים רבי משתתפים בהם עצרות וריקודי עם נותחו בעבודות אמנות שמתייחסות אליהם כאל צפנים תרבותיים . העיסוק בגוף כרך בדרך כלל ביקורת על אידאל “יהדות השרירים”. המונח , אותו טבע מקס נורדאו בקונגרס היהודי ב 1898 הדגיש את משטור הגוף והפיכתו לאינסטרומנטלי עבור אידאולוגיה ציונית. הדיון ,המרתק בפני עצמו הפך לא פעם לדוגמטי, חסר מודעות עצמית וחסר אמפטיה לכך שחלק גדול מחסידיו הנלהבים של בניית גוף היהודי החדש נשאו טראומות חולשה וסבל.
העבודה של ישראל צמחו ממחקר של פרסומיו של צבי נשרי, מי שהיה המורה לחינוך גופני הראשון בגימנסיה העברית הרצליה. נשרי גם היה ממחדשי השפה העברית בתחום הספורט ופרסם שורת ספרי תאוריה והנחיה בתחום (לצד פעילות ציבורית רחבה בתחום זה). במופע ישראל מקריאה מתוך ספריו חלקים המדגישים את היות החינוך הגופני כלי ליצירת קונפורמיות ואחידות רעיונית. נשרי כותב על ציות, וציות עיוור, הכל מען המטרה של “כלל” – החיכוך עם רעיונות פשיסטיים טוטליטאריים ברור. ברוח עליית הלאומיות, והלאומנות, גם לתנועה הלאומית היהודית התלוו גוונים כאלו לצד שאיפה לתקן את מה שנתפס כגוף היהודי המקולקל (בהפנמה של מושגים אנטישמיים). העבודה “מדריך למתעמל” נעה בין השפות של ההווה בו העיסוק בגוף מקבל גוון הדוניסטי של wellness לצד חיפוש רוחני, למשל ביוגה או אמנויות לחימה וריקוד מחד, ואימוני כושר שנועדו לעצב גוף “אידאלי” מאידך.
קדמה למופע עבודת הווידאו “לקסיקון “ המוצגת בימים אלו במוזיאון ׳בית העיר׳ תל אביב-יפו. צליל העבודה הוא מטרונום והמתעמלים נראים בחצר בית ספר, כמו אלו שבעבר נערכו בהם נוסף לשיעורי ספורט וטקסים, גם מסדרי בוקר בהם התעמל כל הבית ספר יחדיו. המשתתפים עוברים בין תנועה בנוסח ה”מוקדם” – האחיד, הנוקשה והמודע לגמרי לעין המתבונן לתנועה חופשית, בין תנועה נפרדת למשותפת, בין תחרותיות לאחווה, אינדיבידואליזם לחדוות קונפורמיות. נוסף לטקסטים שמוקראים בטון הדידקטי, החמור של “פעם”, גם התלבושות, במיוחד המכנסים הכחולים הקצרים של הבנות, עם הגומי סביב הירכיים ממקמים, את המופע בעשורים הראשונים למדינה. מוצלחים במיוחד חלקים בהם לתנועה מתלווה טקסט החל משמות התרגילים והוראות “הסתדר” “ישיבת אריה” או “הליכת ננס” (שם שנשמע היום מעליב וחסר רגישות.) באחד החלקים נשמע מיכאל בן חנן (זמל) שבשנים 1945 עד 1970, תחילה ב “קול ירושלים” ולאחר מכן ב”קול ישראל”, הנחה התעמלות בוקר מידי יום בשעה 6:10. מה שהיה משך שנים מקור לבדיחות ונוסטלגיה, נשמע היום נוגע ללב ונושא הד של צניעות ושאיפה לנורמליות שאפשר רק להתגעגע אליה. ההווה של המלחמה מבליח בהבזקים קצרצרים – כשהמבצעים רצים ומדקלמים שמות תרגילים “הליכת גמד” הופכת ל”ממ”ד” והריצה מקבלת אסוציאציות שאינן בהכרח ספורטיביות.
כוריאוגרפיה: אהרונה ישראל, פרפורמרים: אופיר קונש, אריאלה בן דב, גילי גבע, אהרונה ישראל
תלבושות: מלני לומברד, ניהול חזרות: חני בן טוב, ז׳אנר: מחול בשילוב פרפורמנס וטקסט.
המופע הבא יתקיים ב27.9 בתיאטרון הבית בתל אביב
Workout Manual
“Workout Manual” is an intelligent performance with quite a bit of humor, which observes the roots of Israeli physical culture and hosts many thoughts on the present. The institutionalized Israeli movement notation and its visual analysis began to stand out as a motif in Israeli art of the 1990s. Works by Tiranit Barzilay depicting young men and women in white shirts (such as worn on school ceremonial remembrance days [Holocaust, fallen soldiers] and on Friday evenings in the kibbutzim) were enthusiastically received when exhibited in 1993 immediately after she graduated from Bezalel. By 1995, she had a solo exhibition at the Tel Aviv Museum of Art. Her work coincided with intellectual circles’ engagement in “New Historiography”, i.e. a critical rereading of the early Zionism and the founding of the state, as well as research into the “New Jew,” and the ideal of “muscular Judaism” a term coined by Max Nordau as far back as the Zionist Congress of 1898. Oz Almog’s The Sabra: The Creation of the New Jew published in 1997 was one of the high profile researches addressing the image of the sabra as part of nation building.
Artists such as Hila Ben Ari and “Public Movement” engaged in the movement and choreography of ceremonies and events for mass audiences including rallies and folk dancing.
The work by Aharona Israel originated from an historical study of writings by Zvi Nishri, the first physical education teacher in Gymnasia Herzliya. Nishri was one of the pioneers who renewed the Hebrew language in the field of athletics and wrote extensively on theory and instruction on sports (along with broad public actions in this sphere). In the performance, Israel reads aloud from his books, emphasizing physical education as a tool for creating conformism and philosophical uniformity. Nishri wrote about obedience as well as blind obedience for “the good of all” –bordering on fascist and totalitarian ideas. In the spirit of the times, the Jewish national movement also took on such philosophical shades along with the ambition to repair everything perceived as the “distorted Jewish body” (having internalized antisemitic concepts).
The dance piece “Workout Manual” moves between the present language in which the hedonistic engagement in the body becomes a search for wellness, a spiritual quest through yoga or the martial arts and dance and between the language of fitness designed to shape the “ideal” body.
The current performance developed out of the video work Lexicon currently on view at the Beit Ha’ir-Museum of the History of Tel Aviv-Yafo. The sound accompanying the work is a metronome, while the “exercisers” are seen in a schoolyard, which was the place for sports classes and ceremonies, and also mass morning exercises in which the entire school participated. The performers oscillate between movements in the rigid old style with uniformity and awareness of someone watching, and between free movement, instead of mass movement, from competitiveness to comradery, individualism instead of the joy of conformity.
In addition to the texts read aloud in a severe didactic tone of the, the costumes – especially the girls’ blue shorts with elasticized legs –bloomers- place the performance during the early decades of statehood. Especially successful are the sections in which text accompanies movement, from the names of the exercises and directions such as “Get into line,” “Lion pose,” or “Dwarf Walk” (insulting to today’s ears). In one of the sections,
סיור הקרוב 28/8 רביעי הקרוב 17:00
Michael Ben Hanan (“Zemel”) is heard, the radio announcer for the daily 06:10 exercise class broadcast on Voice of Jerusalem and later Voice of Israel (from 1945-1970). What for years was the butt of jokes and nostalgia now sounds touching with a shade of modesty and attempt at normality which we can only long for. The present war situation sips through at times , in tiny flashes, such as when runners declaim the names of the exercises and the word gamad in “Dwarf Walk” becomes mamad – reinforced security room, so that the running takes on associations other than athletics.
Choreography: Aharona Israel. Performers: Ofir Konesh, Ariela Ben-Dov, Gili Geva, Aharona Israel
Costumes: Melanie Lombard. Rehearsal Director: Hani Ben-Tov Genre: Dance integrated with performance and text
Next performance 27/9 Habait Theatre, Tel Aviv
