For English click here
אנינות משוכה על התערוכה “עורות משיח” בחלל היפה של גלריה ASPIS ברחוב רוטשילד, המקום שהיה, אחרי קיץ המחאה ב 2011 “בית העם”. בחלל הבהיר והמואר, בקומת קרקע המרוחקת מרחק שביל מטופח מהשדרה הנעימה העבודות של גלעד אשרי, יניב דראי ואנאי סאלם מוצבות היטב. הטקסט הנלווה של מיכל הלפמן ונעמה ערד כתוב כסיפור קצר ובו התייחסויות מרומזות לעבודות בתערוכה (כמובן מבלי לנקוב בשמן או בשם האמנית/ם, מה שהיה הופך את הסיפור ל”מפה” שעלולה, חלילה, להיות ידידותית) לצד דיבור על ההווה. הוא מתעטף במשלב שפה מוגבהת, השפעות במנעד מבורחס עד קורתאסר, ואולי אתגר קרת –כלומר “נכון”, ונוטף ידענות תרבותית. הסיבה מדוע התערוכה נשארת חביבה בלבד חמקמקה. ברוח הסיפוריות אפשר לדמות אותה לחתול שבע, אולי מידי, שפס שמנת מעטר את שפמו.
רשת לולים הסוגרת את המרפסת וקלועות בה מה שנראה כ”בובות” קטנות שמתגלות מקרוב כהכלאה בין תרנגולת פלסטיק, מהסוג שניתנת לכלבים כמשחק, וצורת כף רגל. ההיברידים האלו של אנאי סאלם נראים חמודים במבט ראשון, בצבעי הפלסטיק הזוהרים ובמידותיהם הקטנות, ומתגלים כמחרידים: צרוף של דימויי מות, אדם חיה מתועשים. מאחדים יוצאים אניצי דשא (כמו מהמשחק “ראש דשא”) ומאחרים כמאין סולם קטן שמרמז, על אפשרות, קלושה, להתעלות מעבר להתפלשות במוות וקטיעה. המסורת הסוראליסטית שהם נשענים עליה נעה בין עבודות של Meret Oppenheim (העבודה My Nurse, 1936/67 עולה מיד על הדעת) והנס בלמר, דרך לואיז בורגואה – גם בגלל השימוש הנרחב שלה ברשתות מתכת- ועד Michael Kelley או Richard Tuttle. ההצבה במרפסת מסמנת- ממסגרת את החלל כולו ככלוב בו האמנות הופכת לאובייקט מוזר, מושא להתבוננות שנשמר כנדיר, שברירי, יקר המציאות או דווקא כמזיק, שאסור שיהפוך לחלק ממהלך הדברים.
רשת לולים הסוגרת את המרפסת וקלועות בה מה שנראה כ”בובות” קטנות שמתגלות מקרוב כהכלאה בין תרנגולת פלסטיק, מהסוג שניתנת לכלבים כמשחק, וצורת כף רגל. ההיברידים האלו של אנאי סאלם נראים חמודים במבט ראשון, בצבעי הפלסטיק הזוהרים ובמידותיהם הקטנות, ומתגלים כמחרידים: צרוף של דימויי מות, אדם חיה מתועשים. מאחדים יוצאים אניצי דשא (כמו מהמשחק “ראש דשא”) ומאחרים כמאין סולם קטן שמרמז, על אפשרות, קלושה, להתעלות מעבר להתפלשות במוות וקטיעה. המסורת הסוראליסטית שהם נשענים עליה נעה בין עבודות של Meret Oppenheim (העבודה My Nurse, 1936/67 עולה מיד על הדעת) והנס בלמר, דרך לואיז בורגואה – גם בגלל השימוש הנרחב שלה ברשתות מתכת- ועד Michael Kelley או Richard Tuttle. ההצבה במרפסת מסמנת- ממסגרת את החלל כולו ככלוב בו האמנות הופכת לאובייקט מוזר, מושא להתבוננות שנשמר כנדיר, שברירי, יקר המציאות או דווקא כמזיק, שאסור שיהפוך לחלק ממהלך הדברים.
עבודת הרצפה של יניב דראי LEE היא מיצב חול של צורות משולשים של כיפה גאודזית Geodesic dome שפאותיה פרוסות וקצוותיה כבר כאילו קרסו וחזרו להיות חול מפוזר, כלומר צורה משוכללת התפוררה לתצורה ראשונית “טבעית”. טכניקת בנייה של כיפה או כדור העשויה מערכת מרחבית של משולשים שהומצאה בשנות ה 20 בגרמניה ושוכללה בשנות ה-40 על ידי באקמינסטר פולר אדריכל ופילוסוף ששאף להמציא – פתרונות טכנולוגיים לבעיות ביחסי האדם וכדור הארץ וגם בנה כמה וכמה כיפות כאלו. הצורה התאזרחה כדימוי חוזר במד”ב – מקלט למין האנושי מול תנאים עוינים. במרכז העבודה של דראי כמה משלושי בד גינס אפשר בנקל להבחין בתווית LEE שמודלקים מידי פעם בידי האמן, כך שהעשן מיתמר מעל משלושים מדויקים וחלקים “ראשוניים” כמו מפה מסתורית של חבל ארץ רחוק. העבודה יפה (האסוציאציה לעבודות החול של מיכה אולמן בלתי נמנעת בהקשר הישראלי) וקל לדבר עליה – חול ואש כשני יסודות, פריכות שברירות וסכנת מחיקה בעבודה שמדברת על צורה מגוננת, וכמובן האדם כנעדר – נוכח דרך השימוש בבגד שהוא אחד המזוהים ביותר כבר למעלה ממאה שנים.
מעל לעבודת החול של דראי תלויה עבודה מצוינת, דרמטית של גלעד אשרי. זהו דיוקן אבוד ומבוהל שנראה כלקוח מ”שערי הגהנום” של רודן ושערו כרעמה העשויה גפיים. עבודה נוספת של אשר – דמות טיטאן הרוסה ששוכבת על, Barcelona Day bed של מיס ואן דה רוהה (מצופה בניילון) כהתגלמות קריסת המודרניזם מצוינת. הצרוף של עבודת החימר הכבדה – גסה במתכוון והרהיט המעוצב בדירה בסגנון הבינלאומי המופזת אור ומוקפת רשת כלוב יוצרת רגע מאובחן, חד. בפסל הזה מעניין לחשוב על קשר לעבודות של הוגו רונדינונה או Ali Cherri פסל לבנוני שעסק בטיטאנים בסדרת פסלים מצוינת מ 2022.
הפסלים של אשרי בקומה התחתונה מציגים אוננות גברית, נושא שחוק, וחסרים את האינטנסיביות והאבסורד של הטיטאן המתפרק על סמל מודרניזם מובהק. אחד מהפסלים האלו, חצי מוסתר מתחת לגרם המדרגות האלגנטי והמואר, נראה מגוחך כילד שמסמיק כשהוא אומר מילה “גסה”.
רישום פרוטאז’ גדול של דראי , גם הוא בקומה התחתונה נראה כאילו נעשה על קיר בניין ברוטליסטי. ההצבה שלו ליד פסל בטון אפור, אטום שנראה כאילו ניצוק בחלל שכזה, עם אותו דגם קישוטי של לוחות עץ שכביכול היו – הכרחיים ליציקה – מוצלח. יהיה מעניין לעקוב אחר ההתיחסות של דראי לסב-טקסט של צורות אדריכליות , עם ימשיך בכך.
שלושת המציגים מבטיחים ואחדות מהעבודות מצוינות. חבל שהתערוכה בכללה לא נוסקת, לא הופכת להרבה יותר מאשר תערוכה מגניבה.
אוצרות: מיכל הלפמן ונעמה ערד
גלריה אספיס, רוטשילד 69 תל אביב
Messiah skins
A certain finesse characterizes the exhibition “Messiah Skins” in the beautiful of the APSIS Gallery on Rothschild, which was “Bet Ha’am” in the Summer of Protest 2011. It is a bright, illuminated previously residential space on the ground floor far from the manicured Boulevard. Works by Gilad Ashery, Yaniv Drey, and Anai Salem are well installed; the accompanying text by Michal Helfman and Naama Arad is written as a short story referring with hints to the works on view (without naming names, which would have made it into a “map” that would be user-friendly…) and a nod to the present. With influences from Borges through Cortazar and perhaps Etgar Keret – it’s “correct” and is well-versed in culture. The exhibition doesn’t become more than well -versed a bit like a conceited fat cat with double on its moustache.
The gallery balcony is enclosed with chickenwire in which small “dolls” have been inserted. A closer look reveals them to be hybrids of plastic chickens and foot-like forms. Anai Salem’s hybrids seem cute at first with their fluorescent plastic colors and small sizes but they are a horrifying combination of death images, of an industrialized human-animal. Some have emerging blades of grass like “Mr. Potato Head” while from others a small ladder rises hinting at the dim hope of overcoming death and amputation. The Surrealists immediately come to mind, such as Meret Oppenheim’s My Nurse (1936/67), as well as Hans Bellmer’s oeuvre, through Louise Bourgeois who used mesh widely. The balcony installation marks out and frames the entire space like a metal cage, evoking Richard Tuttle or Michael Kelley. In such works art has become a strange object, focus of the gaze, remaining rare, fragile, and precious – or maybe as something harmful which must not become part of things.
Yaniv Drey’s floor piece, Lee, is a sand installation of geodesic domes with open sides and collapsing edges. They seem to have once again begun to crumble into sand, a perfect shape reverting to its primary “natural” form. The technique of the geodesic dome made of a system of triangles was invented in the 1920s in Germany and perfected in the ‘40s by Buckminster Fuller, architect and philosopher seeking technological solutions to global problems and human relations. Fuller constructed many of these domes; the dome became a recurring motif in science fiction as a shelter for people against hostile conditions. In the center of the work, Drey places several triangles of denim, bearing clear labels of LEE jeans set on fire from time to time by the artist. The smoke rises straight up from the precise triangles and “primary” sections like a mysterious map of a distant land. The work is beautiful (with unavoidable associations in the Israeli context to the sand works by Micha Ullman) and invites deciphering: sand and fire as two basic elements which are fragile, liable to be erased, in a work on a protective form. Of course, the absent human being is present by using the jeans fabric, evoking the clothing invented more than a century ago.
A compelling, dramatic work by Gilad Ashery hangs above Drey’s sand piece. This is a portrait of a lost, frightened face which seems to have been taken from Rodin’s Gates of Hell. The hair on its head is made of limbs. Another one of his works – the figure of a destroyed Titan (embodying the collapse of modernism) lying on a plastic-covered Barcelona day bed by Mies van der Rohe is excellent. The combination of the heavy and crude sand work and the designer furniture in the International Style apartment bathed in light, surrounded by chicken wire creates a sharply distinctive moment. In this context, it is interesting to think about works by Hugo Rondinone or by Lebanese sculptor Ali Cherri who made an excellent series of “Titans” in 2022.
Ashery’s sculptures on the ground floor present male masturbation, a clichéd motif, lacking the intensity and the absurd of the deconstructed Titan with its obvious symbolism of modernity. One of the sculptures, half hidden under the elegant stairway, looks as ridiculous as a child blushing when saying a “dirty” word.
Drey’s large frottage drawing, also on the ground floor, looks as if it was made on the wall of a Brutalist building. Installing it near a grey concrete, opaque sculpture works well, retaining a forbidden subtext. It will be interesting to follow Drey’s relation with architectural forms.
The three artists are promising, and several of the works are memorable. Too bad the exhibition doesn’t take momentum, doesn’t become more than cool.
Curators: Michal Helfman and Naama Arad
ASPIS Gallery, Rothschild 69, Tel Aviv
