For English Click Here
ארבע נשים ישנות במיטות גדולות הן הקריאטידות המחזיקות – מכוננות את המרחב העדין והטעון של התערוכה “שיר ערש לעיניים” של יעל חובב. בחלון הגלריה הפונה פנימה, לתוך בית רומנו אישה ישנה וקסדת אופנוע כבדה על ראשה, נעלי הליכה כבדות על רגליה של ישנה נוספת, מצופי שחיה כתומים על זרועות ישנה שלישית וישנה רביעית, שגופה כמעט מתמוסס לתוך מפל אור, מוקפת בגדים. השינה של הנשים אינה מנוחה שלמה אלא מצב עצירה או הימלטות, קריסה בה הן שומרות, כל העת על דריכות, חשש מפני דבר מה העלול להתרחש, להפר את השקט לכאורה.
הישנות של חובב מתקשרות למיתולוגיות הרבות, המורכבות, הכרוכות בשינה. במיתולוגיה היוונית אל השינה הוא היפנוס (משמו נגזר היפנוזה – מצב תודעה השונה באופן מהותי ממצב מודעות רגילה) ואל החלומות הוא מורפוס היכול ללבוש ולפשוט צורות (מכאן המונח מורפולוגיה). נשים ישנות הן נושא חוזר מהעת העתיקה כמו הפסל Sleeping Ariadne הרומי מהמאה השנייה באופיצי ועד אמנות עכשווית כמו Benefits Supervisor Sleeping של לוסיאן פרויד מ 1995. במצב התודעתי המיוחד של שינה, המכונה גם “מוות קטן” בצרפתית, עסקו אינספור אמנים ודי להזכיר את אנדי וורהול או את פרויקט Sophie Calle The Sleepers 1979 בו צילמה אנשים שבאו לישון במיטתה.
הישנות של חובב כמו צפות במיטות – מרחבים יפים כמו נוף חלומי, שכמעט אפשר לחוש בתנודותיהם, כמו ים או דיונות כשהשמיכות והסדינים סוערים כמו ים ואדמה רועדת, זזים כמו לוחות טקטוניים גדולים. הישנות שקועות ומנותקות בו בזמן, נתונות לחסד מבט הצופה אבל מתעלמות ממנו. ב “רגשות פנטום” מבט מקרוב יגלה שהקנווס מכוסה כולו בכתב שכוסה בצבע, שכבה על שכבה של סוד והסתרה ובריחה. מבט מקרוב יגלה כתב מבצבץ גם בעבודות נוספות, כמעט בלתי ניתן לפיענוח כהד למחשבות שחלפו. הנשים הישנות מקיפות עצמן בהגנות – קסדה, נעלים, מצופים ובגדים (תחפושות?) כשאלו מעידים שהשינה טרופה והמיטה אינה, באמת, מפלט. בכל הציורים נוכח הכבל של טלפון סלולרי, כאות לחיפוש קשר לעולם. אלו אינן יפיפיות נמות המחכות לנסיך שיעירן בנשיקה. כניסת דמות נוספת תזעזע ותבהיל.
ב”רגשות פנטום”, כמו בציורים “קסדה” ו”ישנה עם בגדים” חובב יוצרת מערבולת של הריאלי והמוזר, הטורד, הלא נוח, המערער. התחושה היא שהמוזר הופך את האורב, את הצפון ל “אמיתי”. דומה שהשאלה הזו של מהות ה”אמיתי” מלווה את הציורים ב”שיר ערש לעיניים” כחוט השני.
כפות הרגלים בציורי הישנות, (למעט ב”אני חולמת שאני נופלת” בו הישנה ישנה בנעלים) מדגישות את הפרספקטיבה המיוחדת, המבט שהוא מעט נמוך. הן מעלות על הדעת את כפות הרגלים בעבודות של קארווג’ו. הוא צייר אותן בריאליזם יוצא דופן – מאובקות וסדוקות כפי שהיו וודאי רגלי המודלים שלו, וכך הדגיש עוני ואדיקות עממית (למשל ברומא Crucifixion of Saint Peter in Santa Maria del Popolo). בציורים של חובב כפות הרגלים מעבירות הרגשה של פגיעות – תמימות.
אפשר לחשוב על ארבע הישנות כארבע אדנים של התערוכה: ציורי בתים קטנים שכמו צפים בשום מקום ללא נוכחות אנושית, סצנות אינטימיות אך טורדות של זוג או דיוקנאות קטועים – כולם כאילו דימויי חלום הנעים מאחורי עיני הישנות.
ציור בו גבר (רופא?) מאזין בסטטוסקופ לפעימות לבה של ילדה – אישה עירומה הוא הדיבור הישיר ביותר על השיבוש המרחף מעל ציורי הישנות. דמות האשה כחול כמו צבע הריהוט עליו היא יושבת וגוף הגבר הלבוש, ורדרד. אפשר לחשוב אל ציורי ציירים – לבושים – ומודליות עירומות. ההאזנה בסטטוסקופ, כקריאת לב שפולשת לנימי הנפש, משרטטת את יחסי הכוחות, את חוסר האונים. כפות הרגלים שלה מצוירות בפרוטרוט, כמשקולות שמעגנות אותה למקומה, והגוף הופך למעין סילואט, כך גם פניו וידיו של הגבר.
הציוריות של חובב, שליטתה בצבע ואור מרכזית לא פחות מהדימויים. היא מדללת את השמן, נמנעת מהדשנות המזוהה אתו ומניחה אותו בשלל אמצעים עד שנדמה שהעבודות עשויות בחומרים שונים. התזה של מים על השמן המדולל מכניסה היבט כמעט פסיכידלי לחלקים בציורים. כחולים וכתומים בשלל גוונים חוזרים במרבית העבודות, ורק אחרי זמן מה של שהות מול הציורים מתברר שהזמן בהם מתעתע – לא יום ולא לילה. הזמן, כמו הסיפור הלא ידוע שמילותיו מחוקות, כמו תנועת הכלי המיטה והאובייקטים שמתמוססים לתוך הקנווסים, משובש.
אוצרת: סופי ברזון מקאי
בית רומנו, דרך יפו 9, תל אביב-יפו קומה 1
שלישי, רביעי 11:00-18:00
חמישי 14:00-20:00
שישי 10:00-14:00
שבת 11:00-14:00
A Lullaby for the Eyes
The four women sleeping in the large beds are the caryatides carrying and defining the delicate, charged space of Yael Hovav’s exhibition “A Lullaby for the Eyes.” In the gallery window facing the interior of Beit Romano, a woman sleeps wearing a heavy motorcycle helmet on her head. Heavy boots are on another sleeper, with a third sleeper is wearing orange inflatable swim floats on her arms. A fourth sleeper’s body, surrounded by clothes, almost dissolves into a waterfall of light. These women are not experiencing restful sleep but a cessation or escape, a collapse in which they maintain tension, fear of threat that might disturb their calm.
Hovav’s sleepers are associated with numerous complicated mythologies involving sleep. Hypnos is the Greek god of sleep (source of the word hypnosis, a state of consciousness fundamentally different from waking consciousness), while Morpheus is the god of dreams, who can change form (origin of the word morphology). Sleeping women have been a common motif since ancient times, such as the Roman sculpture Sleeping Ariadne from the 2nd century, now in the Uffizi, through contemporary paintings such as Lucien Freud’s Benefits Supervisor (1995). The unique consciousness during sleep, also called “the little death” in French, was a subject in which painters too numerous to mention engaged. One needs only to mention Warhol, or Sophie Calle’s project The Sleepers (1979) in which Calle photographed people who came to sleep in her bed.
Hovav’s sleepers seem to be floating in their beds which are dreamlike spaces , landscapes that can almost be sensed to be moving like a sea or sand dunes, with the sheets and blankets as tempestuous as a stormy sea or earthquake, moving like large tectonic plates. The sleepers are simultaneously sunken and cut off, at the mercy of the viewer’s gaze but ignoring the gaze. In Phantom Emotions a close look reveals that the canvas is entirely covered with writing which was then covered with paint, layer upon layer of secret, concealment, and escape. Writing also peeks out from other works, but the words are almost impossible to decipher as an echo of thoughts that passed. The sleeping women surround themselves with protection – a helmet, boots, floats, and clothing (disguises?) all testifying to broken sleep: the bed is not necessarily a refuge. A cellphone cable is visible in all of the paintings signifying the search for contact with the world. These are not “sleeping beauties” waiting for a prince to awaken them with a kiss. If another figure enters, this would shock and frighten them.
In Phantom Emotions, as in Helmet and Sleeping with Clothes, Hovav creates a whirlpool of the realistic and strange, troubling, uncomfortable and subversive. There is a feeling that the strange transforms what lurks and is hidden into what is “real.” It seems that the issue of what “real” is hovers over the entire exhibition.
The soles of the sleepers’ feet in the paintings (except for I am dreaming that I am falling, in which the sleeper is wearing shoes) emphasize unique perspective in which they are observed , the gaze that is slightly low. They bring to mind the soles of the feet in paintings by Caravaggio, soles with extraordinary realism, dusty and cracked as probably the models actually looked. The treatment emphasized poverty and popular religion (as in the Crucifixion of St. Peter, in Santa Mria del Popolo, Rome). In Hovav’s paintings, the soles covey a feeling of innocent vulnerability.
The four sleepers can be thought of as the four pillars of the exhibition which comprises small paintings of houses that seem to be floating in a nowhere space with no human presence, scenes of disturbing intimacy of a pair of figures or severed figures – all seeming like dream images moving behind closed eyelids during sleep.
The painting depicting a man (a doctor?) placing a stethoscope on the chest of a nude child/woman to listen to her heart speaks most directly to the feeling of disruption hovering over the paintings of the sleepers. The woman is blue as is the furniture on which she sits, while the man is pink. One can think of paintings by clothed male painters painting nude female models. Listening through a stethoscope like the call of a heart invading the fibres of the soul delineates the power relations and powerlessness. The female figure’s legs are painted in minute detail like weights anchoring her to her place, and the body becoming a silhouette, as are the man’s face and hands.
Hovav’s painterliness and masterful control of color and light, is no less central to her work than the images. She dilutes the oil paint, avoiding the juiciness identified with the medium, and manipulates the paint in a wide range of techniques until it seems that the paintings are made of different materials. Spraying water on diluted oil paint introduces a near-psychedelic look to sections of the paintings. Blues and oranges in a broad spectrum of shades reappear in most of the works, and only after remaining in front of the paintings for a while reveals that the time in them is an illusion – it is neither day nor night. Time has been disrupted, like an unknown story whose words are erased, like the movement of the sheets and the objects that melt away into the canvases.
Be’eri Gallery
Curator: Sofie Berzon MacKie
Beit Romano, 1st floor, 9 Derech Yafo, Tel Aviv-Yafo
Open: Wed. 11 a.m.-6 p.m.
Thurs. 2-8 p.m.
Fri. 10 a.m.-2 p.m.
Sat. 11 a.m.-2 p.m.
