Days of Overlap אמנות הודית עכשווית בגלריה רוזנפלד ו “עניינים שבחומר” תערוכת יחיד של מיכאל גיטלין נסגרות ביום שבת וביום שישי בהתאמה. שמחתי שעוד הספקתי לראות את שתיהן ויכול להיות שגם אתם תספיקו להנות. (התערוכה המצוינת של ארז ישראלי בגלריה גבעון הוארכה עד ה 3 לנובמבר – אל תחמיצו!) .
אמנות הודית מקבלת השנה נוכחות ניכרת בלוח התערוכות הישראלי: התערוכה המרכזית היא “צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו” שמשקפת את האופן בו הזרם המרכזי המערבי רואה וחושב על אמנות הודית,כחומר עדיין במושגים של מחוץ למעגל הפנימי בו זהות לאומית אינה מאפיין מרכזי ובסוף אוקטובר תיפתח בגלריה דביר תערוכת יחיד של שילפה גופטה הנהדרת (זו תערוכת היחיד השנייה שלה בארץ .לביקורת שלי על הראשונה ראו בעמודה ארכיון).
“ימים של חפיפה” Days of Overlap היא תערוכה קבוצתית שמעבירה תחושה של אמנות שכבר חצתה את הסטראוטיפים, את המבט המערבי ואת התדמית העצמית הבעיתית ירושת הקולוניאליזם הבריטי.
בכך היא מענינת יותר מ “צפיפות החומר” (שנים מהאמנים שנטאמאני ומצלוצ’אן אופאדהיי מציגים עבודות בשתי התערוכות). שנטאמאני שבולטת ב”צפיפות החמור” עם העבודה היפה “איקרוס / ג’אטאיו,” (המתקשרת לגוף העבודות המוקדם של אניש קאפור) מציגה ברוזנפלד עבודות חריפות וכואבות יותר שנטועות במיתולגיה וקוסמולוגיה הודית (שלא כמו איקרוס היווני).
KALI ו Mother Goddess, שני פסלים עשויים עץ, פחם ומילוי פיסות בד (טכניקה זהה לאיקרוס) עוסקים בפנים שנים של אחת האלוהיות הנשיות החשובות, קלי,זוגתו של האל שיבא ,המזוהה עם זמן, שינוי ומוות.קלי הפכה בשנים האחרונות לדמות שנידונה במחקרי תרבות, בהודו ומחוצה לה, בהקשרים פמיניסטים. שמה הוא רב משמעויות, אחת מהן שחור, כצבע שני הפסלים. הפסל “קלי” הוא מאין מסכה עם לשון ארוכה אדומה משתרבבת, שיוצרת מראה מרתיע ותלויה בדיוק מול הכניסה לגלריה. קלי עם לשון משתרבבת נפוצה ביצוגי האלה באמנות הינדית אבל כאן, ללא שום קישוט או עיטור, בעוצמה של שחור פחם שיוצר אסוסיאציה מיידית לחורבן, הלשון האדומה היא כנהר דם. הפסל Mother Goddess היא אלת פיריון מרובת שדיים, מהסוג שהופיע בתרבויות עתיקות בחלקים שונים של העולם.
שנטאמאני מדברת באופן סובטילי ומושחז על רב תרבותיות: עם המסכה מזכירה אמנות אפריקאית הרי אלת הפיריון היא גירסה של ונוס. שנטאמאני מתיחסת אפוא לשני הפנים של האלה: מוות ואלימות אך גם אם גדולה שמגינה על העולם. חבל שהפסלים אינם מוצבים יחד כי הדיבור החומרי באמביוולנטיות מרתק. היופי של הפסלים הוא באופן בו החומר השרוף גם הוא יפה ומרתיע בו בזמן .
עוד עבודה מרשימה היא של אסים ואקיף שמציג את עבודה גדולה המורכבת מצילום ומה שנראה כמודל של בניין הרוס המוצמד עליו . הבניין, בסגנון הבינלאומי נראה כאחרי אסון טבע או הפצצה, קרביו קרועים וחשופים ומאחוריו הצילום בשחור ולבן מראה השתקפות רחוב שוקק מבעד לחלון ראווה. בטקסט נלווה ואקיף מדבר על כך שהעבודה נוצרה בעקבות שינוי עירוני של מעבר לקניונים אך התחושה המרכזית היא של דיוקן של חרדה כאשר ההרס בקידמת העבודה וזיכרון, מעורפל אך קרוב מתפוגג במהירות.
העבודות שלו, כמו של שנטאמאני מ. מדברות על קושי של שינוי של זמן מעבר (ועל כך מכוון שם התערוכה” שאפשר להשליך מהן על הודו היום בה צומח לראשונה מעמד בינוני גדול אך הקריאה החברתית לאומית אינה הכרחית. שני האמנים המצוינים האלו נוגעים ביסודות שהם מעבר לתרגום למיידי.
אל תחמיצו את העבודות של עופרי לפיד, ושני סרטי וידיאו של שנטאמאני (עם דמיון המעלה חיוך ל Dead Sea של סיגלית לנדאו) ושל ואקיף.
למקרה שבכל זאת לא תגיעו צפו בעבודה של ואקיף:
http://vimeo.com/31207447#at=0
אם “ימים של חפיפה” מראה את הפחות מוכר הרי “עניינים שבחומר” היא מאותן תערוכות שמעידות על ההיווצרות של עמוד שדרה לאמנות הישראלית. גיטלין מציג בארץ לאורך השנים תערוכות מרובות, בשנים האחרונות בגלריה נלי אמן בה הוא מציג כעת והשינויים בעבודתו אינם דרמטיים. הדבר אינו מוריד מכך
שמדובר בעבודות יפות עם הבנה דקה של מופשט ושל חומר ונדמה שגם עם השלמה של הדרך אותו עשתה האמנות מאמונה כמעט עיוורת במופשט כ”כקידמה” לדו קיום וגם זליגה של מופשט לנרטיבי ולהפך. הרבה מקום לדימיון יש בענני החומר הבולטים מהקיר, עם מצמר פלדה או צבע וגבס שנדמים כבד מתוח על קונסטרוקציה. פסל מחווה למירית כהן, אמנית מצוינת שהתאבדה ב 1990 (לפני כשנה הוצגה תערוכה משובחת מעבודתה ב”גורדון”) נע בין התייחסות לעבודותיה לזר הקוצים של ישו והוא מרשים וגם נוגע ללב . איכות לא תמיד, והרבה פעמים איננה, זהה לחדשנות.
Days of Overlap אמנות הודית עכשווית .אוצרת: אן מניגלייה גלריה רוזנפלד עד 20.10.2012
“עניינים שבחומר” -מיכאל גיטלין. גלריה נ & נ אמן עד ה 19.10.2012
