נוסחה מנצחת מוכיחה את עצמה שוב: ההסמכה של ישן וחדש, מזרח ומערב יחד עם המורכבות המיוחדת של ירושלים ומשקל (וגם עול) ההיסטוריה יוצר דיון שמעטים מרתקים ממנו. התערוכה RE:Visiting Rockefeller שנפתחה השבוע במסגרת פרויקט “מנופים” הירושלמי לוחצת על כל הכפתורים המוכרים אך עושה זאת היטב. האוצרים סאלי הפטל-נוה וינאי סגל הזמינו אמנים ישראלים עכשווים להציג עבודות בין המוצגים הארכיאולוגים. חלק מהעבודות מתיחסות לחלל ההדור הספוג בהיסטוריה משל עצמו ושל המוצגים בו ואחרים מתארחים בו כשזרותם מודגשת .
הצבה של אמנות עכשווית בחללים היסטוריים נעשתה שכיחה החל משנות ה 90 המוקדמות. כנסיות, מוזיאונים לטבע ומוזיאונים ארכיאולוגים ואנתרופולוגיים משמשים תדיר לתערוכות אמנות עכשווית באירופה וצפון אמריקה. בארץ כבר היו מספר דוגמאות מצוינות לתערוכות מאין אלו. בירושלים זכורים בעיקר אירועי “הערת שוליים” של קבוצת סלמנקה, כמו אירוע בחצר סרגיי היפיפיה (שמאז הוחזרה לרוסיה) ובמוזיאון אסירי המחתרת ששימש בעקבות זאת כאתר מוצלח לתערוכת ארט פוקוס 2003 .
התערוכה הנוכחית היא אולי התערוכה הפוליטית ביותר שנעשתה בשנים האחרונות בארץ למרו שאינה מצהירה על עצמה ככזו. השם RE:Visiting לקוח מהז’רגון האקדמי, ביטוי שמתלווה לעיון מחדש ולא פעם ניסיון לסתור הנחות קודמות לגבי סוגיות ותפיסות שונות. בתחום האמנות והארכיאולוגיה מאמרים שנושאים כותרת זו באים לעיתים קרובות להציע פרשנות איקונוגרפית אחרת מכפי שהתקבעה בתודעה יהיה זה של מיכלול פסיפסים, מתחם אדריכלי או ציור. כאן, בשם התערוכה,המילה מפורקת ומופרדת בנקודותיים לשני מרכיביה – החזרה הביקור.
מוזיאון רוקופלר אינו מקום בלתי מוכר בירושלים. המבנה היפיפה משולט בשלט חום של אתרים וממוזיאון ישראל יצאו אליו הסעות שנפסקו זה מכבר (החניה במקום אסורה מלבד בשבתות). מאז פרוץ האינתיפאדה השניה, ב 2000, המוזיאון במזרח העיר, שלוחה של מוזיאון ישראל, עומד כמעט שומם. את ההצגה של אמנות עכשווית ישראלית בתוכו קשה לא לקרוא במונחים של “חזרה” ו”איחוד מחדש”, במיוחד לאחר שקשרי האמנות הענפים שהיו בין חלקי העיר המזרחית והמערבית לפני האינתיפאדה השנייה נקטעו אז באחת ולא חודשו. אפשר לחשוב על הפעולה כהושטת יד, אפשר לחשוב עליה כהפגנת נוכחות ומכל מקום היא מרמזת על שינוי המצב הקיים.
המבנה מנכיח את היחסים הטעונים של לימוד והשפעה בין מערב ומזרח שכל תיאור שלהם כחד כיוונים מוטעה. המוזיאון שתוכנן בידי אוסטן סיינט בארב הריסון, מנהל מחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית, (שתכנן גם את ארמון הנציב, בניין הדואר המרכזי ובית המדפיס הממשלתי ) נחנך ב 1938 . ב 1948 נותר בשטח ירדן ומ 1967 הוא מצוי בישראל (ובו ממוקמים גם משרדי רשות העתיקות) . בבניין צרוף הרמוני להפליא של מוטיבים צלבניים (במיוחד המגדל המתומן) וגולת הכותרת של יופיו היא החצר הסגורה הקלויסטר . חצרות כאלו מאפיינות מנזרים ומתקשר במובהק לאדריכלות מוסלמית מוקדמת באירופה בעיקר דרום צרפת וחצי האי האיברי. המבנה של חצר שמרכזה מים כברכה או מיזרקה צידיה מוגנים ומוכלים בעצמם היא כגן העדן, המקום בו כל צורכי האדם מסופקים.
בדיוק מעל אמצע הברכה תלה אורי ניר גולגולת שכאילו מרחפת. מתחתיה, בתוך המים, גולגולת נוספת. שתי הגולגלות הן אוביקטים שהיו חלק מפעולה שהוסרטה במקום ליצירת העבודהHeat Archer, 2012 במוצגת באחת הנישות ליד הברכה .הסרט צולם במצלמה תרמית (רגישה לחום) ובו נראית גולגות שסילון מים מותז דרך אחת מעיניה הריקות, דימוי מבעית וגרוטסקי. העבודה כולה , במיוחד הגולגלות התלויה מעל וזו שובמים היא מאותן הברקות שהדיוק שלהן הופך אותן לכאלו שנדמה שפשוט מוכרחות היו להיות. ניר יוצר מחווה לגהינום בתוך דימוי גן העדן באופן שהוא ספק אירוני ספק מהורהר. המוות מביט מלמעלה, מולך במה שאחרת נדמה כמופקע משאון החיים. השרשרת האסוציאטיבית לעבודה ארוכה מידי לביקורת הזו ונפרשת מתיאורי ימי דין אחרונים ועד “החותם השביעי” של ברגמן וכמובן, “למען אהבת האל” For the Love of God גולגולת הפלטיניום ויהלומים שיצר דמיאן הרסט הבריטי ב 2007.
היחס בין ארכיאולוגיה, “מוצגים” , לבין עבודות האמנות מורכב. חלק ממוצגיו החשובים המוזיאון , כמו שרידי ח’רבת אל-מפג’ר, ארמון הישאם, דוגמאות מופלאות של פיסול מוסלמי מוקדם הם וודא אמנות לכל דבר אלא שהכותרת ה”ארכיאולוגיה” משנה את פרספקטיבת ההתבוננות בהם, ובמידה רבה מעקרת אותה.
עבודה של אלונה רודה “ אם אני נסיך ואתה נסיך, מי ינהג בחמורים?, 2012, היא פסל רדי-מייד שבו כל הסטראוטיפים המערביים על המזרח הנחשל מוצאים את ביטויים . דמות גבר שפלג גופו העליון ערום ולראשו טורבן אדיר מימדים הוא קריקטורה מכוערת של “מזרח” כגס ומגוחך . רודה הציבה אותו בעמדה של מי שחולש ושולט על שרידי הארמון המרשימים באיכותם (לא נותר אלא לתמוה שהאוצרים כתבו “רב הדמיון בין דמות המלצר לבין הדמויות ששרדו מן הארמון האומאי המפואר שנחרב ברעידת האדמה אך רב גם השוני”. בעוד השוני מזדקר לעין דמיון פשוט אינו בנמצא). רודה יוצרת באמצעות הדמות שמזכירה את אופני ההצגה בתרבות פופולרית מערבית של מזרח סוג של קשר סיבובי בין הממצאים, המקום ותפיסת המזרח מהעידן הקולוניאלי שמוזיאון רוקפלר הוא חלק ממורשתה.
גיא זגורסקי יצר פסל בויטרינת פרספקס מוצפת מים שמתכתבת עם ויטרינות המוזיאון בעבודה
“4X 4” . הוא הציב שורות של דגמי ג’יפים צבאים זהים עשוים ברזל ואלומיניום שמכוסים במים, כמו צבא שטובע בנסיבות מוזרות או אולי ממתין כמו צבא חיילי הטרקוטה הסינים בשיאן, מהממצאים הארכיאולוגים המוכרים ביותר במאה העשרים. הויטרינה, הגודל המיניאטורי ומידה של תלישות הופכים את העבודה,באופן מוזר למדי, לאחת עם סביבתה .
אבי סבח מציג ערמת גזירי נחושת בצורות שונות , בעיקר סכינים שנראים כערמה של אובייקטים שטרם מוינו וקוטלגו לעומת המימצאים הארכאולוגים הסדורים , ואיתן בן-משה יצר בחדר שירות צדדי של המוזיאון, מה שנראה כברכה מנצנצת וגם דוחה כאילו הכילה סוד שממשיך לבעבע במקום הסטטי כביכול .עבודות של ראובן ישראל על הגימור המבריק והחלק וצורותיו האניגמטיות יוצרות דיאלוג אסטטי מעניין עם האמנות המיצרית לידה הוא מוצב . עבודות הוידיאו אינן זרות להקשר באופן כזה שנדמה שניתן היה לוותר עליהן (למרות שאחדות כמו של דניאל קיצ’לס או ניר עברון טובות) .
בין ויטרינות התכשיטים וקופסאות השלדים האמנות העכשווית שמוצבת ברוקפלר כמו מביטה באופציה אפשרית לגורלה העתידי, כלומר הפיכה לאובייקט ליודעי חן וכזה שניתוחו בהיבטים של היסטוריה
מדע וחברה מאפילים על תכונותיו האחרות . המוזיאון משמר וחונט אך גם מזכיר את הזמניות המתלווה כצל לקיום, כמו אותה גולגולת מרחפת, תחילה בלתי מורגשת בגן הסגור והמוגן שלאחר שמודעים לקיומה היא נקודת המוקד של החצר, ושל התערוכה כולה, כאיום חרישי, כסוד לא מדובר שהופך לצורב או כפתרון חידת רצח .
אוצרים :סאלי הפטל נוה וינאי סגל
צילומים: פטר לני
התערוכה תוצג עד 20.4.13
כתובת: רח’ סולטן סולימאן 27, ירושלים- ליד שער הפרחים
תחבורה: קווי אוטובוס 1, 2 חניה בשבת בלבד. במשך השבוע אפשר לחנות בחניונים ציבוריים סמוכים
שעות פתיחה : א’, ב’, ד’, ה’ 15:00-10:00 שבת 14:00-10:00 ימי ג, ו, וערבי חג סגור
