בת- שבע, עם הכוריאוגרפיות של אוהד נהרין היא המנסחת הדומיננטית של מה שנחשב כמחול עכשווי בארץ מאז תחילת שנות ה 90 . יצירות כמו “מבול” (עם הלהקה “נקמת הטרקטור”), “אחד מי יודע” כחלק מהמופע “אנאפאזה” הבלתי נשכח היו חלק ממה שהפך תרבות ישראלית מתרבות שרדפה אחרי ה”עכשווי” לתרבות בת זמנה ואדוות ההשפעות שלהן עוד דורשות התייחסות.
בת-שבע העוסקת באמנות תלוית זמן, אמנות שחייה בתיעוד ובזיכרון ארוכים לאין ערוך ממופעיה, הפכה העלאה מחדש של קטעי מופעים למופע בפני עצמו ב”דקה דאנס” המורכב מקטעים מעבודות מוכרות מראשית שנות ה 90 ועד לשנים האחרונות.
“סשן” דומה ל”דקה דאנס” בתפיסה הבסיסית שיש די כדי לסכם, שיש שפה. בניגוד “לדקהדאנס” היצירה נוצרת תוך כידי המחול: ב”סשן” הרקדנים פועלים עם המשפטים תנועתיים מהרפרטואר הקבוע, מפרקים ומרכיבים אותם מחדש, בוחנים את האופן בו הם “נשמעים” במופקע מכוריאוגרפיה מובנית . שם העבודה, “סשן” מרמז על הפרקטיקה הזו – ג’ם סשן הוא מפגש של נגנים, בדרך כלל של ג’אז, הבאים לאלתר יחד, כשנקודת המוצא היא שיש בסיס ידע ולעיתים סגנון משותף .
חלל המופע, כמו ב”ממותות” הפיוטי שעלה ב 2003 (ואחותה הקטנה לכל המשפחה “כמויות”), הוא של אולם ורדה בסוזן דלל בו המופע מתרחש על הרצפה ולא על במה מוגבהת. הקהל יושב סביב, כמו בארנה של אגרוף, כך שאין כיוון הסתכלות אחד. הרקדנים, בין הקטעים בהם הם בוחרים להופיע, יושבים יחד עם הקהל כלומר מסירים, לכל הפחות סודקים את המחיצה בין מי שמופיע לקהל. במהלך המופע הם יוצרים קשר ישיר עם הקהל במבט, בלחיצת יד וגם בשיתוף של אנשים מהקהל בריקוד.כל מופע משתנה כך שהקהל, בדומה לקהל המאזין לג’ם סשן, רואה אירוע חד פעמי .במופע בו נכחתי אי אפשר היה לטעות בתחושת החופש והכוח של הרקדנים ובאופן בו הקהל נכבש בהם, הזדהה והשתוקק לחגיגה של דרור.
לפני שבועות אחדים ראיתי את “שדה 21” עבודה שעלתה בבכורה בפסטיבל ישראל 2011, אותה השנה בה עלתה גם “סשן”. אמנם בכוריאוגרפיה של “שדה 21 ” ניתן קרדיט גם לרקדנים שותפים אבל העבודה שומרת על כללים מוכרים של מחול: הוא מתרחש על במה, והמופעים הם ביצועים חוזרים על כוריאוגרפיה ידועה מראש (כמו במוסיקה מובן שלכל ביצוע הייחודיות שלו). העבודה היא אחת היפות ביותר שראיתי לאחרונה כששני רגעים ממנה נחרטו בזיכרון כמזוככים, חדים להפליא באופן בו רגש מתורגם לתנועה. הכוונה לרגע בו נוצר מעגל , מעגל פשוט של כל הרקדנים, מעגל שהולך וגדל ככל שמצטרפים ,והם פוסעים בו בקצב מדוד, לא סוער ולא מתערבל , מקצב שיש בו חסד ואפשרות התבוננות ונוצרת שלמות שנדמה שתוכל להכיל את הכל .כל המעגלים כולם נמצאים במעגל הזה ממעגלי הרוקדים של בוטיצלי מ 1492 ועד למעגלים הנפלאים שיצר מאטיס , בציור וציורי קיר, מעגלים שהדיבור בהם נוגע במיסטיקה סביב הצורה הראשונית והנפלאה של המעגל.
רגע אחר הוא רגע בו שורת רקדנים רוקדת בעוצמה בתנועות בהשראת ריקודי שורה גבריים כמו הדבקה במזרח התיכון או טירטאקי והכסאפיקו היוונים בתחושה של חיוניות וקצב שפסע בינה לבין ההפיכה לאלימות.
שני הרגעים האלו חזרו ב”סשן” בורסיות שהיחס ביניהן לבין שדה 21 הוא כמו בין רישום לציור. לא היתה הדשנות של “שדה 21”, האיטיות והאיפוק שהופך אותו לעבודה יפה כמעט עד כאב אבל הייתה תנופה. “סשן” מישחקית, לעיתים משעשעת ובמובן מסוים היא גם רישיון לנרקיסיזם כשהרקדנים יוצרים לעצמם תפקידים, לפעמים במחוות גדולות, תמיד בביטחון מרשים, בנוחות אינסופית בגוף .
מי שעקב אחרי בת שבע בשנים האחרונות נקלע ב”סשן” למשחק של זיהוי המקור גם מעבר לציטוטים ברורים כמו רקדנית שסובבת באולם וצועקת “משה”. עם רגעים מ”הורה”, “מקס ” ומיצירות נוספות הרי דווקא האילתור מדגיש שנוצר גוף עבודות שהשפה שלו היא כבר בעלת מאין מילון ותחביר. המקום בו “סשן” מסתכנת , מפרה סדרים של היצירות שמצוטטות בה הוא בקומפוזיצית החלל . הצורך המתמיד הוא לקלוט הכל להתבונן כפי שמביטים בציור או בצילום כלומר להבין, או לחוש מיכלול, אינטגרציה, לפני הפרוק לחלקים.
ב”סשן ” וכאמור מדובר במופע הספציפי אותו ראיתי היו רגעים רבים בהם בחינה של תנועות, ומתח בין הרצונות של המשתתפים השונים יצרו סצנות שהמורכבות שלהן עמדה בדיוק בתווך בין שיקוף לאבסטרקציה של מערבולת רגשית, מקום שמותיר קצוות פרומים ואפשרויות חדשות וצופים שיצאו בהרגשה של אופטימיות. השג לא שכיח וכלל לא טריוויאלי.
רקדנים – ברט איסטרלינג, אייר אלעזרא, סטפני אמוראו, ויליאם בארי, שחר בנימיני, שני גרפינקל, מתן דוד, עומרי דרומלביץ’, עדי זלטין, צ’ן-וי לי, יערה מוזס, ארי נקמורה, אורי משה עופרי, שאמל פיטס, אוסקר ראמוס, איאן רובינסון, ניצן רסלר, מעיין שיינפלד
עריכה מוסיקלית – די.ג’יי גיא שומרוני
מופע הבא של “סשן” בסוזן דלל ב 6 בדצמבר 2012 .
צילומים: גדי דגון
