הים האחרון ומחשבה |The Hinder Sea

אם היה אפשר לפתור את ההשוואה של עודד קוטלר בין מצביעי הליכוד לבהמות כתקלה מצערת בלבד היה טוב. השמאל מביס את עצמו שוב ושוב וכמו הרצוג שמתקזז עם הליכוד ועושה עבורו את העבודה גם קוטלר עשה עבור רגב את המלאכה (ואל נטעה – הדבר לא הופך אותה לצדיקה)
הקריאה לחברה אזרחית נותרת יתומה בהעדר הבנה בסיסית של דמוקרטיה.
לטוב, ומבחינתי לרע, הרוב אמר את דברו. מכאן ועד אמירה המשפילה ציבור שלם הדרך ארוכה.

                                                                                  ***
“הים האחרון” היא תערוכה מצוינת שבנויה באופן “קלאסי” כתערוכת נושא היסטורית. מוצגים בה יצוגים של הים משנות השלושים עד היום מנקודת ראות ישראלית- יהודית. מבחינה אוצרתית היא בנויה כציר כרונולוגי כאשר העבודות של האמנים העכשוויים הן למעשה תערוכות יחיד קטנות. “הים האחרון” שייכת לסוגה של תערוכות ה”דבר מה באמנות ישראלית” (מהכסא ועד הברוש, מיצוגי מיליטריזם ועד ילדות , עם להזכיר רק כמה תערוכות בז’אנר) ,כלומר היא תמונת חתך נרחבת ,עם יצירות של מעל שלושים אמנים המתייחסים לים.

הגישה דידקטית אבל עובדת היטב. במבנה הבלתי מתחכם יש לא מעט אלגנטיות : זו התערוכה הראשונה שראיתי במוזיאון אשדוד בה לא תמהתי שוב ושוב על הכישלון התכנוני המובהק של חללי המוזיאון שנחנך ב 2003 (תכנון פנים של רפי סגל, אייל ויצמן ומנואל הרץ) ומרכזו מעלה על דעתי את סדרת התחריטים המפורסמת של בתי כלא שיצר פירנאזי (Piranesi) במאה ה 18.
בטקסט התערוכה מוזכר ש”הים האחרון” הוא אחד משמות הים התיכון בתנ”ך. ההקשר בו הוא מופיע חשוב : כך מכונה הים שמשה רואה את גבולות הארץ מהר נבו.” וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ… וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוןֹ…:”.
הים הוא אפוא מרוחק, חלק ממה שיישאר עבור משה לא ממומש. ב- 1979 בחר חיים גורי ב “הים האחרון”, כשם סרט שני בטרילוגית סרטים שעשה על השואה. הסרט סיפר את סיפור העלייה לארץ של שורדי השואה על התלאות והמאבקים האיומים שנלוו אליו.
בטווח הזה שבין הכמעט אבסטרקטי למה שמתקשר לפצע ותקווה נעה התערוכה.

בין העבודות המוקדמות בולטת “חסיד על שפת הים” עבודה של ראובן מ 1924, שנה אחרי שהיגר לארץ. רובין נוגע בציור ברגישויות ובנושאים שהמשיכו וליוו את היחס הישראלי לים. הבחירה בדמות של חסיד על שפת הים מתקשרת אותו לישוב הישן, הדתי, בעוד קריאת משמעות הים,גם בתערוכה זו, מתייחסת בדרך כלל למקומו רק מעידן הציונות. החסיד יושב כשגבו לים אבל הוא מצוי בחוף ,בגדיו הלבנים משתלבים- מתמזגים בו והוא כשרוי בשרעפים. שיירת גמלים ואוניות מפרשים הן סמלי שהופיעו תכופות בציורים אורינטליסטים של אגן הים התיכון המזרחי וכאן לצד החסיד היושב מקופל בתוך עצמו הם חלק מהעולם שהוא נמצא לא נמצא בו, דמות שלא מתהדרת בילידיות נוסח דמות החלוץ שצייר ב”פירות ראשונים ” שנה קודם, אבל נטועה בנוף .
כהן -בנימיני האוצרת משרטטת את ירידתו ועלייתו של נושא הים באמנות כמקביל להתרחשויות הפוליטיות החברתיות. אחרי האמנים הארץ ישראלים, עת המאמץ של הקולקטיב הישראלי מופנה להתבססות ובניה , לקרקע , הים כנושא נדחק וזרם האמנות המרכזי, אופקים חדשים מבקש אחר המופשט. בכניסה לתערוכה מוצג אחד מציורי המראה מהגג שזריצקי צייר מביתו ברחוב מאפו בתל-אביב .בציורים משנות השלושים הים כמעט נפקד והמבט מתרפק על העיר הניבנית.
את העניין המחודש בים היא מאתרת בשנות ה 80 , שנים של ערעור והתפרקות הקולקטיב הישראלי אבל גם היפתחות למרחב וחידוד רגישויות .מאז היא קובעת הולך ומתגבר העיסוק בים , והתערוכה בהחלט יוצרת את התחושה שכך הדבר .שורת עבודות של הילה לולו לינ פרח כפר בירעים משנות ה 90 ותחילת שנות האלפיים היא הזדמנות לחזור ולהביט, בערגה,בעבודות המצוינות שיצרה אז תוך שנים ספורות . הקישור שיצרה בין הדימוי הבראשיתי של ביצה כדימוי ראשוני של העולם והסיפור הציוני, ההנכחה של דימויים מטאפוריים מהמקורות כמו “עיני בשר” ועשייה מדויקת עד כאב מעוררים געגוע. הפנטזיה של ים מלא ביצים ואוניה שמתממש בעבודה נפלא .

גם הסדרה הנהדרת “שונית” של דפנה שלום מהשנים 2004- 2009 נותנת תחושה של נגיעה במיתוס למרות שצולמה במדרון יפו לפני שהחלו בו עבודות שיפוץ. רוכב על סוס, מתרחצים: האלמנטים של מיתוס ספק מחוספסים, ספק מחוללים או אולי דווקא אור שבוקע מבעד למציאות.
העבודה FRAME LOOP של שרון יערי יפה וחכמה ומצליחה ליצור את הרגע החמקמק בו אמנות אכן אומרת דבר מה על המציאות .בשני מסכי וידיאו , במקצבים שונים (80 שניות לופ ו 30 שניות לופ ) יערי מראה חוף בצבעים המרהיבים של כתומים- סגולים , קו אופק אין סופי במסך אחד ובשני את ההתרחשויות לצד המחזה הטיבעי הנפלא : מגרש חניה אפור צל בנין , התרחשות שנראית מפוקפקת ,בלתי מפוענחת לכל הפחות. המפגש של דברים קרוב כל כך לא מתרחש ,הים ומה שלידו נשארים מנותקים, היופי כמו החסד נשאר כמו ציור רחוק .
מעט עבודות מיותרות בתערוכה ושלא לטובת אף אחת מהעבודות ליד העבודה של יערי תלויה סידרת צילומים של יהודית סספורטס של חוף הים באשדוד. אפשר להתפתל ולדבר על כך שהיא גובלת בקיטש ,אפשר לדבר על גבוה ונמוך אך סופו של דבר מדובר בסדרה חלשה שנדמה שרק חוסר היכולת לעמוד בפיתוי של אמנית מרכזית שגדלה באשדוד שתציג עבודה שמצולמת באשדוד הביאה להצגתה. תחושה דומה יש לגבי העבודות של דוד עדיקא, אמן עם כל כך הרבה זכויות שכאן מעבר לכך שהצבת עבודותיו יפה אין להן תרומה של ממש לתערוכה. יש איזו שביעות רצון וכמעט צליל חשיבות שעולה מעוד צילום של גבר מהגב על שפת הים שהופך גם אותו למיותר בתערוכה . (לעומת זאת עבודת הסחלבים החיים שמציג עדיקא ביום אלו בבית האמנים בירושלים – מצוינת).
רבות העבודות היפות: הוידיאו “רוקדת למאיה ” של סיגלית לנדאו הוא מהעבודות היפות שלה, “זאלה ” של איציק בדש מצמיתה (במיוחד עם קוראים את שירי הקינה המתורגמים מערבית מהדפים שאפשר לקחת בכניסה). “סירה בלי משוטים” של אלי פטל

היא ציור נהדר, פיוטי מ 2006 וסדרת האופקים האפורים כברזל של שמחה שירמן היא כבר נכס צאן ברזל .
חללים יפים במיוחד הם החללים של דגנית ברסט ,מוש קאשי ואריק בוקובזה . בין החלל של ברסט לזה של קאשי נוצר יחס מעניין – התצלומים הכחולים מתפרקים של ברסט והאופקים האפורים נוגי האור של קאשי מדברים בינהם (שיחה שראויה לפוסט נפרד).

“החיפוש” ציור של בוקובוזה על פי צילום שנעשה ביפו בשנות ה 30 מצליח לתמצת בסצנה יפה, אפילו משעשעת את הכאב הגדול שגם מי הים הרבים לא ישככו.

עבודה נוספת של בוקובזה “מפת המרגל” עשויה כדרכו במראה תמים ויפה המסתיר התלבטויות – במקרה זה פוליטיות – של מי הים ושל מי הקרקע? והאם החייל בציור,האוחז אשכול ענבים כמו המרגלים בתנ”ך מוציא דיבתה של הארץ רעה.

***

בכניסה למוזיאון מוצג מבחר סרטי וידאו מהפעולות של פרויקט “אקסטריטוריה ” של רותי סלע ומעין אמיר , פרויקט של הקרנת אמנות על מפרשי סירות במים אקסטריטוריאליים,פרויקט מבריק שנדמה שהמציאות הופכת להכרחי יותר ויותר.

ים תיכון- הבטחות, אכזבות ותקוות.

 הים האחרון אוצרת: רוני כהן-בנימיני
מוזיאון אשדוד לאמנות

השמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

לקביעת פגישת הדרכה פרטית לפני נסיעה לנוסעים וקבוצות עצמאיות שמתכננים לבקר בונציה על הביאנלה ותערוכות המוצגות במקביל כיתבו thewindowartsite@gmail.com

The Hinder Sea: Israeli Art and the Sea

This is an excellent exhibition on an historical theme, with a “classical” structure, presenting the sea in Israeli art from the 1930s through the present.

Reuven Rubin’s Hassid on the Seashore (1924) stands out among the early works. The figure on the shore, his back to the sea, is associated with the religious Old Yishuv, while the sea is read as meaningful in the context of Zionism.
Curator Roni Cohen-Binyamini traces the rise and fall of the sea in Israeli art parallel to sociopolitical events. After the era of the Eretz Israel painters, when the collective efforts were devoted to building the Land, the sea was nearly ignored as a subject, while the mainstream of the time, the New Horizons group, sought abstraction.
Cohen-Binyamini locates the renewed interest in the sea as a subject in the 1980s, years which challenged the Israeli collective spirit, yet during which Israeli society opened up and sharpened its sensitivities. Since then, more artists have engaged in the subject of the sea, a thesis borne out in the current exhibition.
Hila Lulu Lin Perach Kafr Bir’im work from the late 90s-early 2000s is exhibited ad s provides the opportunity for another look at her excellent artworks made within just a few years. The connection she forged between the primordial image of the egg as beginning and the Zionist narrative, making present metaphorical images from Jewish sources, in artworks so precise as to be painful, arouse longings. The fantasy of a sea full of eggs and a ship is wonderful.

The terrific series by Dafna Shalom, Reef (2004-2009) feels mythical, although it was photographed in Jaffa. The rider on horseback and the bathers may be the elements of myth, although crude and unconsecrated, or perhaps it is light streaming in through a crack in reality.
Sharon Yaari’s beautiful and intelligent Frame Loop succeeds in creating the elusive moment in which art does say something about reality. There are two screens, one with an 80 sec. loop, the other 30 sec. One depicts a shoreline of breathtaking colors with an infinite horizon; the second has a grey parking lot, shadow of a building, and an undecipherable, suspicious-looking event. There is no mutual encounter between the sea and what takes place near it. Beauty, like grace, remains like a distant painting.

Particularly lovely are the spaces with works by Dganit Berest, Mosh Kashi and Eliahou Eric Bokobza. Berest’s and Kashi’s artworks create an interesting interaction between them: Berest’s blue photographs deconstruct while Kashi’s moody, illuminated horizons hold a conversation.
Bokobza’s Body Search (2009), based on a 1930s photograph from Jaffa, succeeds in presenting great pain in a beautiful and even amusing scene.
At the entrance to the Museum, selected video films from the brilliant Exterritory Project by Ruti Sela and Maayan Amir are being screened, showing art projected onto ships’ sails in exterritorial waters.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter:
www.smadarsheffi.com/?p=925

Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com