בית בנימיני הוא מהחללים הסימפטיים הפועלים בתל-אביב. הוא לא אומר דשנות וחשיבות עצמית אבל גם לא מתהדר ב “אלטרנטיביות” כדגל. החלל אינו אידאלי להצגת אמנות אבל רוחו, הגניוס לוקי, מפצה על כך במידה רבה.
התחושה בתערוכה שבר, שבריריות:דקונסטרוקציה ושברים באמנות (קרמיקה) עכשווית היא של נושא שיכול להתרחב. נושא העל שלה היא גלגול, טבעי ומיסטי של חיים ומוות. הסימבוליקה של החומר הקרמי כמתקשר למעגל החיים קובע בתודעה התרבותית מסיפורי הבריאה בבראשית; “וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה” בראשית ב, וסיפור הגרוש מגן העדן המופיע בבראשית ג ” בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”. קשור דומה של חיים שנוצרו מתוך החומר חוזרים בסיפורי בריאה בתרבויות שונות שלכולן משותפת התפיסה ש שחומר והדיס אינטגרציה שלו היא פתח ללידה מחדש, כמערכת אקולוגית בסיסית.
הניפוץ, רגע טעון, עומד במוקד התערוכה. טריפטיכון צילומי, להפיל כד מתקופת חאן, מ 1995 עבודה של אַי וֵויוֵוי, אמן ומתנגד משטר סיני ודמות מובילה בעולם האמנות הבינלאומי
מוצגת בהקטנה. (במקור הטריפטיכון עשוי שלושה פנלים גדולים 127×100 וכאן מדובר בהקטנה ובמידה רבה של חופש שלוקחת האוצרת להציג דימוי של עבודה)
להפיל כד מתקופת חאן נחשבת לעבודה איקונית ואיקונוקלסטית באמנות הסינית העכשווית : הרס מכוון של עבודת אמנות , הכד , וגם ניכוס שלו שהרי הוקרב על מזבח יצירת עבודה חדשה . יצירה אחרת של ויוֵוי, כד מתקופת חאן עליו כתב את לוגו קוקה קולה ב 1994 נרכשה על ידי אספן שוויצרי שב 2012, תיעד את השבירה שלה כעבודה משלו.
ההרס הפוטנציאלי המרחפת על עבודות קרמיות מודגשת שוב ושוב כדיון בפיצוץ כמצב: בצילומים של נאויה האטאקיאמה, היפני ,מ 1998 הם פיצוצי אדמה ;ובתיעוד פיצוצים צבאיים ממלחמת העולם הראשונה והשנייה שצולמו בידי חיילים גרמניים ונשלחו כגלויות קטנות למשפחותיהם .ארז ישראלי את הגלויות בדיסלדורף והציג אותן לא מזמן בתערוכת היחיד שלו בגלריה גבעון.
עוצמה הריגשית טמונה בעבודות העוסקות במרחב האינטימי, האנושי והפיזי. חזרה לאיחוד, 2011-12 של סיימון פוג’יווארה ווידיאו מצוין מצדיק כבר הוא לבדו את הביקור בתערוכה. פוג’יווארה אמן בינלאומי בולט בשנים האחרונות (ב 2010 זכה בפרס קרטייה ) מתיחס לביוגרפיה האישית שלו כבן לאם בריטית ואב יפני עימו לא היה בקשר. הווידיאו בנוי כתיעוד של חזרה להצגה. פוג’יווארה מסביר לשחקן על הפירוד מהאב ומספר על פגישה איתו בו החליטו יחד ליצור כלי קרמיקה לתה. הסמליות הברורה – טקסי תה באופנים שונים קיימים בשתי תרבויות המוצא שלו – מתהפכת כשפוג’יווארה מוציא פטישים והוא והשחקן מנתזים את כלי התה לרסיסים. האמירה על חוסר היכולת לגשר על פערים, במובן האישי והתרבותי ברורה ביותר. יש אולי מאין חצי חיוך מתחטא כשהמצלמה מתרחקת בסוף ורואים שההתרחשות הייתה על במה.
עוד עבודה שמשתמשת בכלי חרסינה לדבר על ניסיון שלא צולח לגישור בין תרבותי היא צלחות רבע,
2012 של ג’ים המלין הבריטי ,ארבע צלחות מרבעי צלחות שהודבקו באופן לא מושלם. העבודה מתיחסת לקירות של צלחות – מזכרות שהיו סממן בורגני אירופאי מובהק מסוף המאה ה 19 וחגגו ביתיות ויציבות. הדגם המצויר על הצלחות, בכחול ולבן הוא עיצוב בריטי שנשען על מסורת ציור סיני. המלין מתיחס למעגל ההשפעות מעיצוב סיני על הפורצלן הבריטי ולהפך כדוגמה לשיח בין תרבותי.
ההתיחסות הישראלית הפוליטית לחומר הקרמי כרוכה במעמדו כפרקטיקה אמנותית בהקשר מקומי. כבר מראשית ימי הישוב העיסוק בקרמיקה ובפיסול בחימר לשולים, הרחק ממה שנחשב אמנות גבוהה. מערך הסיבות המורכב שהוביל לכך רלבנטי עד היום: הקרמיקה הפלשתינית נחשבה לגסה; בקרב הציבור היהודי מרבית העוסקים בקרמיקה היו עוסקות ולכן התחום סווג בקלות ניכרת כאומנות, כמלאכה, מה גם שיוצרות בולטות כמו הדוויג גרוסמן התגייסו לספק את צרכי הישוב למשל בהקמת בית חרושת לעציצים. למרות ששגשג במספר מעוזי מודרניזם (בהם הבאוהאוס ובמרכזי הקונסטרוקטיביזם הרוסי) נחשבה קרמיקה למסורתית ולעיתים אנכרוניסטית ( ההכרה ביצירה של מוד פרידלנד , לידיה זבצקי, נורה ונעמי , ובאחרונה גם מוש קאשי יוצאת דופן) . התערוכה הנוכחית היא חלק ממה שמתחיל להצטייר כמהלך של שינוי מוצלח במעמד היצירה הקרמי .
ב יפו או עמוד מירי פליישר משמשת בקרמיקה פלשתינית מומסת כסוג של דבק בין חתיכות חרסינה מבריקות וצבעוניות. המסר נגד הכיבוש ואינסטרומנטילזציה של האחר הופך כמעט פשטני. גם המיצב “מיני נכבה” שדה שברי הקרמיקה על הגג, עבודה משותפת של אמנים מציגים, היא מהעבודות שנדמה שיוצריהם חששו שהצופים עלולים להחמיץ את הנקודה המרכזית.
צמד חמד עבודה של גדעון גכטמן מ 2001 מצוינת (ומזכירה את איכותו של האמן שהלך לעולמו ב )2008 . גכטמן יצר דמויות חרסינה המזכירות את פיסלוני מייסן הגרמניים שנחשבו תחילה כסימן לטעם מעודן ואחר כך זוהו כטעם בורגני דקדנטי. הפסלים שבורים וחלקיהם החסרים הוחלפו ביציקת מתכת, מודגשת בצבע מוזהב . הפסלים, דימוי של “רועים”, כפי אצילים התחפשו לדלת העם בנשפים”, מוצבים על מלבני שיש ולצידם צילום מוגדל של הדמויות כמו מראה מגדילה שמכוונת את המבט לפגום ולחסר. בדמויות הקטנות ה”חמודות” מילוי המתכת נראה כגזרת גורל איומה, כובד שנוגד את כל מהותן.
השבירה הקבלית , מונח “הכלים השבורים” היהודי הקבלי מרחף בתערוכה למרות שאינו נידון בה או במאמר הקטלוג המעניין שכתבה זוהר. בתפיסה זו כלים שבורים הם חלק מהספירות שבאו למלא את היקום אחרי שהאל צמצם את נוכחותו והיו אמורות לקלוט אור אלוהי אך נשברו. אלו מהן שירדו לעולם הכילו טומאה אך גם ניצוץ אלוהי. מעבר לסיפור ולהבטחה של אפשרות גאולה, יש בתפיסה של כלים שבורים הבנה של מצב אמביוולנטי כמצב קיומי – הכלי קרס בגלל חוסר יכולת להכיל את האור והטוב אך בכלים השבורים יש מקום טוב ולרע , לטמא ולאלוהי. גם האמירה שאין שלם מלב שבור, המיוחסת לרבי נחמן מברסלב, מהציטוטים החסידים המוכרים ביותר, מהדהדת במספר ניכר של עבודות ובמיוחד בעבודה של אתי אברג’יל ראשים, כדים, 2011 מתוך מיצב “בין הפרקים” שהוצג בגלריה דביר, האנגר בנמל יפו ב מטאמורפוזה קישוטית 2011 ,IIIשל טאמסין ון אסן,(אמנית בריטית) כדים המקושטים בחורים שהם תוצאה יפה מאד של פיצוץ מווסת ובשלם 2006-12, של מגדלנה חפץ, חלקי כד כחול שבור כמו מפגש מים ושמים קדמוני.
אוצרת: אילת זהר
בית בנימיני, רח’ העמל 17, תל אביב, טל: 03-5182257 שעות פתיחה: ימים ב – ה: 19:00 – 11:00 שישי-שבת: 14:00 – 11:00
