רועי רוזן: תערוכה קבוצתיתֻֻ|Roee Rosen: A Group Exhibition

רועי רוזן: תערוכה קבוצתית היא צעד מבריק, מקיוואליסטי ברוחו של מוזיאון תל- אביב .שעה שהמוזיאון מואשם בצנזורה עצמית ואי עמידה לימין אמנים מוצגת בו תערוכה של מי שהיו מגדולי מבקריו האמן רועי רוזן והאוצרים גלעד מלצר ויהושע סימון.  בחמש השנים שחלפו מאז מחאת האמנים של 2011 שהם היו מדובריה הבולטים, לא הרבה השתנה: כהונתה  של המנהלת סוזן לנדאו, אינה מוגבלת בזמן – מהטענות המרכזיות של המחאה נגד קודמה בתפקיד, מרדכי עומר עליו השלום. היא חתומה על דברי הפתיחה לקטלוג של רוזן כמנכ”לית המוזיאון והאוצרת הראשית, שני כובעים שהמחאה תבעה להפריד. התקציב לרכישת אמנות ישראלית בוודאי שלא שונה באופן מהפכני ואפשר רק להביט בחיוך עגום על  פרשיות צנזורה מהעבר כמו השמטת שורות ממאמר של אולריך לוק מקטלוג האמנית אחלם שיבלי  ב 2002. הדמויות המרכזיות בחבר המנהלים גם הן לא  השתנו וכן, עדיין, לצד תערוכות מצוינות יש רבות המעוררות תמיהה.
למרות שדרישות המחאה לא נענו ,ולו במקצת ,הרי חלוף חמש שנים וההזמנה להציג הקהו כנראה את תחושתו של רוזן שכתב ב 2011 “המוזיאון עבש ושמרני, אבל העובש הוא רק הקרום שמכסה את הפרי, שהוא באוש מליבתו ” ואפשרו את התערוכה רועי רוזן: תערוכה קבוצתית

                                                                                     ***

Roee Rosen  Justine Frank, Frankomas, 1930, oil on canvas, 90×60
Roee Rosen
Justine Frank, Frankomas, 1930, oil on canvas, 90×60

כדרכן של רטרוספקטיבית אמצע-קריירה  רועי רוזן: תערוכה קבוצתית מציגה בעיקר גופי עבודה מוכרים (למעט ספר האמן ואחדות מעבודות הוידיאו). המרכזיים, המוצגים יחד באולם מחולק לחללי משנה  עוסקים בדמויות פיקטיביות של אמנים –ז’וסטין פרנק ומקסים קומר־מישקין-  או חוויה של מציאות מדומה עם דמותה המעוגנת היסטורית של אווה בראון .כוחה של התערוכה טמון בכך שהיא מצליחה ליצור סך העולה על חלקיו. לרוזן סגנון מובהק, אידיוסינקראטי ולכן גם הדמויות הבדויות הן תמיד, ובאופן  בולט לעין, שלו.  המקום בו הצופים מודעים לגמרי לכך שהדמויות  לא נועדו להיות אשליה מוחלטת אלא התייחסות בלבד לאופציה של אשליה, יוצרת אזור רעיוני לימינלי.

Live and Die as Eva Braun, number 2, Acrylic, pastel and gesso on paper, 1995
Live and Die as Eva Braun, number 2, Acrylic, pastel and gesso on paper, 1995

רוזן אורג פרטים היסטוריים אמיתיים או כאלו שיכלו להיות, בדמויות שמתחילה אינן אמורות להיות בדויות “אמיתיות” (רחוק מאד מדוגמאות כמו זו של הסופר רומן גארי ודמות הסופר שיצר  של אמיל אז’אר . גארי הוא היחיד שזכה בפרס גונקור פעמיים כסופר בדוי וכעצמו ). הצופים יכולים לשחק באופציה להשתכנע ולהתפכח או לצפות באמנות בתחושה, כמו בסרטים עלילתיים המבוססים על מציאות , של הפער, החציצה בין אמת ודמיון. מעניין לחשוב כיצד הייתה נראית העבודה ‘חייה ומות כאווה בראון‘ מ 1997 לו עמדו לרשותו של רוזן האמצעים ליצירת מציאות מדומה הקיימים ונגישים היום. יתכן והבחירה להשאיר את העבודה כעבודה שעיקרה טקסט  היה עומד בעינו.
‘חייה ומות כאווה בראון‘ שלהצגתו במוזיאון ישראל נלוותה סערה ציבורית היא נקודת ציון בעיסוק בשואה בבמות ממלכתיות מרכזיות (אמני שוליים כמו חוני המעגל או קבוצות תיאטרון כמו זו של דודי מעין שיצרה את מחזה –מסע  “ארבייט מאכט פריי” בתחילת שנות ה 90 יצרו היגדים  מורכבים ולזמנם, קיצוניים יותר). היא מהווה נקודת התחלה מעניינת לארבע החללים המהווים את הרטרוספקטיבה. בעבודות המיוחסות לדמויות בדויות וגם באלו שנעשות תחת שמו של האמן כמו ציורי המרטירים ודיוקנאות עצמיים “מצופים” וסדרת ציורי הלוויות,רוזן לא מוותר לצופים, נוגש בהם ומפציר בהם להביט באבסורדים המכתיבים את הקיום, לבחון מחדש אינדוקטרינציות היסטוריות וסטריאוטיפים.   קשת האסוציאציות התרבותיות – אמנותיות שנפרשת מרהיבה –  כמקס ומוריץ, ויהושע הפרוע, הדימויים  הנוצריים של אקלסיה הגאה (הנצרות) והסינגוגה (היהדות) שעיניה מכוסות כי אינה רואה את האמת האלוהית, ועד סמלי נאציזם ופשיזם.

The Third Funeral of Roee Rosen, Seen From His Own Viewpoint After Being Buried, With the Ground Transparent, 2010, oil on canvas, diameter: 160 each
The Third Funeral of Roee Rosen, Seen From His Own Viewpoint After Being Buried, With the Ground Transparent,
2010, oil on canvas, diameter: 160 each

תוכנית הווידיאו (הארוכה) מרתקת בחלקה הגדול וכוללת את העבודות שהוצגו תדיר כמו הוידויים של רועי רוזן, (2008,), עובדות זרות שמדקלמות את וידויי האמן בלי לדעת עברית, או הילאריוס, (2010), מונולוג קומי ההולך ומסלים ומסתיים כהתרסקות קולוסאלית בהלימה בין תוכן מידרדר לקריסת מגדלי התאומים.
סידרת עבודות הווידיאו של קבוצת האמנים הפיקטיבית  “הקבורים בחיים”, שיסד מקסים קומר־מישקין הבדוי  לאחר שהיגר ממוסקבה לתל אביב  מוצלחת במיוחד, רוויה מרירות והומור, מוידיאו על בובת וודו ועד לשירת הלל למגהץ.
רוזן משתמש בנוסחאות הבטוחות של מין ומוות והומור שחור כבר שלושה עשורים ויוצר אמנות אינטליגנטית, מרוחקת, מתריסה שיש בה על אף סגנון מובהק היבט לא אישי עמוק. התערוכה הנוכחית מציגה אותה כקומפוציזיה אחת, משוכללת ומרשימה.

מוזיאון תל-אביב לאמנות
אוצרים: גלעד מלצר, יהושע סימון

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Roee Rosen: A Group Exhibition

The exhibition is a brilliant, Machiavellian step for the Tel Aviv Museum of Art. At a time when it is being accused of self-censorship and failure to stand by its artists, it is now exhibiting works by those who were among its fiercest critics in the “Summer of Protest” of 2011: artist Roee Rosen, and curators Gilad Melzer and Joshua Simon. Apparently, an invitation to exhibit five years later has dulled Rosen’s feelings expressed in 2011 that the “Museum is moldy and conservative…rotten to the core.”

                                                                                                                                                     ***
Roee Rosen  Justine Frank, Frankomas, 1930
Roee Rosen
Justine Frank, Frankomas, 1930

As in most mid-career retrospectives, the current exhibition presents major works by Rosen, mostly familiar (except for the artist book and several video works). The hall is subdividedinto four areas engaging in fictional artists Rosen invented (Justine Frank and Maxim Komar-Myshkin) or simulated reality based on the historical figure of Eva Braun. The exhibition’s strength lies in its success to create a sum than its parts. Rosen has an idiosyncratic signature style, which is why his fictional characters are only semi-fictional existing in a liminal zone… Viewers can play with the option of being convinced, or view the art similar to watching feature films “based on a true story,” sensing the gap between truth and fiction. Interesting to think how Rosen’s Live and Die as Eva Braun (1997) would be if he had used virtual reality means accessible today. It could be that he would have chosen to leave it as a textual work.
The piece aroused controversywhen it was exhibited at the Israel Museum, Jerusalem, as a significant point in addressing the Holocaust in official institutions in Israel.(Fringeartists such as HoniHame’agel or the DudiMaayan’s theatre group who created the drama/journey ArbeitMacht Frei in the early ‘90s had made convoluted statements, which,for their time, were more extreme). Rosen entices viewers to consider the absurdities dictating our lives and re-examine historical indoctrination and stereotypes. The cultural-artistic associations in the exhibit range from Max and Moritz, to Struwwelpeter, the personified Christian Church and the blindfolded Synagogue, Nazi and Fascist symbols.

Roee Rosen ,Maxim Komar-Myshkin, Vladimir’s Night
Roee Rosen ,Maxim Komar-Myshkin, Vladimir’s Night

The long and fascinating video section includes frequently shown works such as The Confessions of Roee Rosen (2008), in which foreign workers who don’t know Hebrew recite the artist’s confessions, or Hilarious (2010), a comic monologue which escalates ending with a colossal crash simultaneous with the collapse of the Twin Towers.
The video series by the fictional “Buried Alive” group of artists founded by the fictional artist Maxim Komar-Myshkin is, suffused with bitterness and humor. For the past three decades, Rosen has been using the never-failing formulas of sex, death, and black humor to create art that is intelligent, distanced, and challenging; yet despite his clear style, it remains impersonal. The present exhibition presents it as a single, perfected, impressive composition.

Guest curators: Gilad Melzer, Joshua Simon

 

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

פוסטים אחרונים

Accessibility