יאמר מיד: התערוכה ‘אופק חדש לאופקים חדשים’ היא תערוכה מצוינת, ערוכה היטב, מוצבת יפה, כורכת עבר והווה בצעד המגדיר מסורת ויש בה כמה הפתעות ומספר עבודות טובות. למרות זאת היא גם מעמתת, בגלל, או בזכות, הטון המאופק והאלגנטי עם כך שמסורת האמנות המקומית אינה בהכרח מפוארת. יותר עבודות בה הן בינוניות ומה שאפשר לתאר באופן מרוכך כהשפעה בינלאומית לא נעשה תמיד באופן מושכל. אין סיבה להתרפק על התקופה (וגם לא על הזרם המרכזי על שנות ה 70 וה 80 כפי שבא לביטוי בתערוכה של עידו בראל שנסגרה במוזיאון תל-אביב). כשנערכה התערוכה האחרונה של קבוצת אמני ‘אופקים חדשים’ במשכן לאמנות עין חרוד, ב-1963, עוד היו השנים הטובות של האמנות הישראלית צפונות בעתיד.
צילום:לילך סמילנסקי
ההיסטוריה של הקבוצה, עד היום הבולטת שהייתה לאמנות הישראלית, כרוכה ללא הפרד בהיסטוריה של ישראל הצעירה שלצד טראומת השואה, מלחמת השחרור וקשיי העליות הגדולות חגגה את עצם קיומה בהתפעמות ובגל יצירתיות ועשייה קדחתנית.
בראייה היסטורית האפיון המעניין של אופקים חדשים הוא שמדובר בתנועה שמיד עם היווצרותה היוותה את הזרם המרכזי ואומצה לחיק הממסד, כלומר חרף רטוריקת השינוי והחידוש שאימצה לא הייתה אבנגרד או אפילו אלטרנטיבה. שתי תערוכותיה הראשונות נערכו במוזיאון תל אביב, לב ליבו של הממסד ואת שמה של הקבוצה טבע ד”ר חיים גמזו, מנהל המוזיאון.
העבודות באולם המוקדש לשלוש התערוכות הראשונות (1948-1950) כמעט כולן פיגורטיביות וכך גם באולם השני המוקדש לתערוכות עד מצית שנות ה 50.
הפיסול תופס מקום מעניין לאורך התערוכה כולה. השינוי שעבר בידי אמני הקבוצה ובמיוחד יחיאל שמי, דב פייגין, דנציגר וקוסו אלול הוא אולי מהפכני יותר מאשר התהליך שעבר הציור. שתי עבודות פיסול באבן “הנושא בסבל” של קוסו אלול ו”המנגנת בנבל” של פייגין מעלים על הדעת את הפיסול הגרמני והצרפתי של העשורים בראשונים של המאה ה 20 (במיוחד ארנסט בארלך וז’אק ליפשיץ)וכך גם פסל עץ של שמי. המבט עליהן, ובסמוך על פסלי מתכת של אותם האמנים, כמו ציפור פצועה היפה של שמי מ 1955 יוצר רגע מרתק.
יוסף זריצקי ומרסל ינקו נחשבו לעמודי התווך של הקבוצה שהבדלים ביניהם סימנו שני תתי זרמים: ינקו, עם מעמדו הבינלאומי כאחד ממייסדי הדאדא יצר במודרניזם אקספרסיוניסטי ועסק בנושאים חברתיים (למרות ההתעלמות המופגנת משאלת הפליטים מעין חוד שהפך לעין הוד) ; זריצקי דיבר ברוממות על אמנות “טהורה”.
מדגימות גישות אלו עבודות כמו “כפר שרוף” של ינקו מ 1953 מעניינות וכך גם העבודות מסדרת “יחיעם ” הנחשבת על אף התייחסותה לקרב ממלחמת השחרור למופשטת.
אברהם כהנא בולט כאמן מעניין שיהיה מסקרן לראות תערוכה רחבה יותר מעבודותיו . הכוונה לעבודות כמו אברהם ושלושת המלאכים, 1952,תחיה מ 1956 ו רקוויאם לקדוש, 1960. גם מספר עבודות של חיים קיווה, שכמעט נשכח בולטות, במיוחד נערה עם סל מ 1957.
אבשלום עוקשי שיצר מופשט מעניין,עמוק ואמיץ משל עמיתיו הוא אמן נוסף שעיון מחדש בעבודתו מצטייר כרצוי, ואריה ארוך שוב מתבלט בעבודות מצוינות. עבודותיהם, כמו גם אלו של שמי ,פייגין, דנציגר וכהנא צולחות היטב את מרחק השנים.
חלל יפה במיוחד הוא החדר המוקדש העבודות על נייר. בחלל האינטימי מוצג מקבץ עבודות יפה, צנוע של מרבית חברי הקבוצה. למרות שהוא נמצא בכניסה למשכן כידאי לסיים בו את הצפייה.
הבחינה של השפעות אופקים חדשים על אמנות ישראלית נעשות תוך דילוג היסטורי – אם העבודות המאוחרות בתערוכה הן משנות ה 60 הרי העבודות העכשוויות הן מהשנים האחרונות ממש. אין בכך מעקב אחר קו התפתחותי אלא סוג של ניסיון לברר אם אמני אופקים חדשים התקבעו כ”אבות” (גבריות הקבוצה מובהקת). למרות שחלק זה כולל עבודות מרשימות בהן עבודה מצוינת של אירית חמו, פחם על נייר לפי עבודה של כהנא, פיסול של רמי מימון ,ועבודות של גל וינשטיין ויהונתן הירשפלד שמקושרת לזריצקי, ספק עם בראיה כוללת אפשר, אכן, לדבר על השפעה של אמני אופקים חדשים על ההתרחשות העכשווית.
***
מעל חמישים שנה אחרי שהוצגו לאחרונה אמני אופקים חדשים כקבוצה, ‘אופק חדש לאופקים חדשים’ היא תערוכה חשובה למי שהאמנות הישראלית יקרה לליבם.
שכן לאמנות ע”ש חיים אתר קיבוץ עין חרוד
אוצרים : יניב שפירא ,פרופ’ גילה בלס ,דליה דנון
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
תגובות – נא לכתוב ל thewindowartsite@gmail.com
A New Horizon for New Horizons
The current exhibition at the Museum of Art EinHarod is an excellent one. And yet, despite its excellence, due to or because ofits elegant restrained tone, the exhibition confronts one with the fact that the local art tradition is not necessarily glorious. There is no good reason to wax nostalgic for this period. When the last exhibition of the New Horizons group was shown at the Museum in 1963, the good years of Israeli art were yet to come.
Historically,the interesting aspect of New Horizons group is that they instantly became the mainstream. Despite their rhetoric of change and innovation, they were neither avantgarde nor an alternative art stream.Two of the group’s first exhibitions were held in the very heart of the establishment, at the Tel Aviv Museum, whose director, Dr. Haim Gamzu, coined their name.
Sculpture takes up an important place throughout the entire exhibition. The changes in sculpture by the group’s artists (especially YechielShemi, Dov Feigin, IzhakDanziger, and Kosu Elul) were more revolutionary than the processes reflected in the paintings. Two of the stone sculptures, Kosu Elul’sBearing the Burden and Feigin’sHarpist bring to mind the German and French sculpture of the early 20th century (especially Ernst Barlach and Jacques Lipchitz) as well as Shemi’swood sculpture. Viewing the stonefigures right next to the artists’ works in metal creates a fascinating moment.
The differences between the two leaders – Yosef Zaritsky and Marcel Janco – symbolize the two sub-streams which arose from the New Horizons: Janco, with his international status as one of the founders of Dada, was a proponent of Expressionist Modernism and engaged in social subjects (despite the demonstrative disappearance of the issue of the refugees from the village of EinHud which became Ein Hod); Zaritsky spoke loftily about “pure” art.
Samplings of these approaches are embodied in works such as Janco’s interestingBurned Village (1953) and Zaritsky’s highly praised Yehiamseries, which although abstract, referred to a specific battle of the War of Independence.
Avraham Kahana stands out as an interesting artist, and it would be intriguing to see a more extensive exhibition of his works. He is represented by works such asAbraham and the Three Angels (1952), Revival (1956) and Requiem for a Saint (1960). There are also several outstanding paintings by the almost forgotten Chaim Kiewe, especially his Young Woman with Basket (1957).
Avshalom Okashi, who created more interesting, deeper and bolder abstraction than his colleagues, is another artist who deserves a renewed look, while Arie Aroch’s oeuvre is distinctively superb. Their works, like the works by Shemi, Feigin, Danziger and Kahanaspan the distance of time very well.
The current exhibit examines the influences of New Horizons on Israeli art by jumping ahead from the 1960s to works made by contemporary artists over the last few years. Despite several impressive works, such as Irit Hemmo’s charcoal on paper after Kahana, a sculpture by Rami Maymon, and works by Gal Weinstein and Jonathan Hirschfeld referring to Zaritsky, it is doubtful that we can say that the New Horizons group had a deep impact on contemporary Israeli art.
***
More than 50 years after the New Horizons artists exhibited as a group, New Horizon for New Horizons is an important exhibit for those for whom Israeli art is dear to their hearts.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com
