אני גם… דאגלס גורדון קוראת למערך התייחסויות מורכב. זו תערוכה גדולה, לא רק בקנה מידה מקומי, וכל סנטימטר בה מוצדק. היא פוצעת ומשגיבה, אירונית והייתי רוצה לחשוב, שבדרכה, היא גם תמימה. אני גם… דאגלס גורדון מדברת על אמונה ואכזריות, ומעבר לכל מחזקת ומשמרת את האמונה בכוחה של האמנות לגעת בכל הספקטרום האנושי, מטוב עד רע, הנפרש בה באופן חסר רחמים.
גורדון הוא אמן שאני עוקבת אחר עבודותיו מאז שנות ה 90 בהערכה רבה, לפעמים גם באהבה. בשנים האחרונות התאכזבתי מהן פעמים אחדות, לא באופן קולוסאלי, אבל כמו שמתאכזבים כשהצפיות גבוהות במיוחד. התערוכה הנוכחית, קרשנדו אדיר ליצירה לאורך כעשרים שנה, מעוררת התפעלות. האוצרות של עמי ברק מבריקה. הוא ארג מגוף העבודות הגדול של גורדון מבט רחב על ההיסטוריה הרחוקה- קרובה של המאה ה 20 בסקרנות כמעט מנוכרת, בריחוק הדרוש להיות מרגשת ולא רגשנית.
גורדון לוקח את הצופים למסע בחלל וזמן במובן הבסיסי ביותר. התערוכה היא רגע החנוכה המשמעותי של האגף החדש במוזיאון תל-אביב ובאופן ספציפי “מפל האור”. קצת יותר משנה לאחר גל ביקורת שנמתח על אדריכלות הפנים כבזבזנית בשל הטיעון שחללים פתוחים נגסו בחללים שיכלו להיות חלק מאולמות תצוגה, החלל הפתוח מתגלה כמאפשר גמישות ותנועה בארוקית של יצירתיות.
במהלך מרהיב הפך גורדון את החלל לקתדראלה, לא במובן של המוזיאון כתחליף חילוני לתכנים דתיים , נושא שנחקר ונוסח בהרחבה בסוף המאה הקודמת, אלא במובן של חגיגת עוצמה חזותית אדירה, ביטוי דבקות ואמונה או לכל הפחות הנכחת הכמיהה אליהם.
“מפל האור” פיר חלול, דרמטי שעובר למלוא גובהו של האגף החדש כוסה בגרסה לעבודה ” פחות או יותר כל מלה שנכתבה, נאמרה או נשמעה, בכוונה או באקראי,מאז 1989 ….” . שנעשתה ב 2006. מימרות ומשפטים, חלקם בעברית כמו “זכרי אותי”, ורובם באנגלית כתובים בטיפוגרפיות, צבעים וגדלים שונים. חלק על גבול התמימות או הקלישאה” I BELIVE IN MIRACLES” ואחרים כמו “I HAVE FORGOTTEN EVERYTHING” אניגמאטיים. יחד עם האור ומערבולת הכתב נוצרת תחושה של התעלות כאילו ברקע מתנגנת “האודה לשמחה” ( “Ode an die Freude”) מהסימפוניה התשיעית של בטהובן. השימוש בכתב מעלה על הדעת את הכתב כהצהרת אמונה ב”סגרדה פמיליה” של גאודי (שטרם הושלמה) שם מילים כמו “Sanctus” (קדוש) מוכפלות עשרות פעמים ויוצאות במחול באבן.
בקצה מפל האור, על הרצפה, תחת אשד המילים והמחשבות וסערות הנפש, מוצגת” Meaning and Location” , מ 1990, עבודה מוקדמת של גורדון הנשענת על הרקע הדתי האוונגליסטי שלו ועל ענינו במניפולציות צורניות. המשפט Truly I say to you, today you will be with me in paradise כתוב פעמים ויוצר מעגל מושלם, כמו רוזטה של כנסיה שהורדה מחזית לרצפה. המשפט לקוח מדבריו האחרונים של ישו על הצלב, על פי האוונגליון של לוקס. ישו נצלב בין שני גנבים שהאחד הכיר בו וביקש שיזכור אותו כשיעלה לשמים. המשפט, תשובתו, היא הנחמה לגנב הטוב. השאלה היכן צריך להיות הפסיק במשפט, אם לפני או אחרי המילה Today, היה מקור לאין ספור מחלוקות תיאולוגיות כאשר הפרוטסטנטים ראו בו הבטחה של ישו לגנב שעוד באותו היום יהיה בגן העדן והקתולים מעדיפים את הקריאה של המשפט כהבטחה עתידית מעורפלת שתתממש רק לאחר שהגנב יעבור בכור המצרף.
הקתדלרה הרעיונית הזו, מהרצפה לאור הנשפך מלמעלה היא דוגמא לאופן בו הרטרוספקטיבה הפכה הזדמנות ליצירה של משמעות חדשה על ידי הצבה של עבודות מזמנים שונים יחד.
גורדון עוסק במנגנוני שליטה ובאכזריות, האינהרנטית להם, כבר שני עשורים. העבודה – 10ms-1 שאינה מוצגת, נעשתה ב 1994 מסרט מארכיון סרטי רפואה מסוף מלחמת העולם הראשונה שתיעדו מקרים “מעניינים” של חיילים פצועים. בסרט צעיר, הנופל על רצפה חשופה ומנסה לקום שוב ושוב ונראה שאיבד את שיווי המשקל או השליטה על אבריו. מאז המשיך גורדון לעסוק באכזריות המבט ה”מדעי” וב אני גם… דאגלס גורדון נעשה הקישור בין המבט הזה לשואה, בה הגיע לשיא החולניות שלו.
המעקב אחר החוט המקשר בין גישות גזעניות ומפלות שהתעטפו באצטלה מדעית, במיוחד אֶאוּגֶנִיקָה Eugenics (חקר התורשה במטרה “להשביח” את המין האנושי), לבין השואה מרתק כשיעור ואזהרה. האמנות של גורדון מתייחסת לשאלות אלה אבל היא אינה הופכת לדוקומנטרית . המיצב טקסט של 30 שניות, 1996 מורכב מטקסט ונורה המופעלת באמצעות טיימר ומאירה חליפות במשך 30שניות. הטקסט מתאר ניסוי שביצע רופא צרפתי בראשית המאה ה– 20 ובו ניסה לתַקשר עם ראשו כרות של פושע שנערף בגיליוטינה. הטקסט מקאברי ומצמרר והחשכה הסמיכה בה שרויים הצופים בין הבלחות האור היא חיווי אירוני במיוחד למה שבא אחרי העידן שנקרא עידן ההארה. העבודה מתקשרת ל 10ms-1 (שכאמור אינה מוצגת) ולעבודה שחק מת; זמן אמת, 2003 מיצב וידיאו, הקרנה על שני מסכים ומוניטור אחד בה נראה פיל קרקס המבצע תרגילים שצווה מאמן בחלל של גלריה גגוזיאן בניו–יורק. מחריד לראות את החיה הקדמונית במצב בלתי נוח בעליל כשהמבט שלנו הוא כשל חוקר או מענה, מי שבכוחו להתעלל. הפיל, נשכב וקם ומצלב רגלי ענק, מזכיר את אותו חייל צעיר חסר ישע שמנסה לקום מרצפה ואין מושיע.
שחק מת; זמן אמת מוקרנת באולם הגלריה ע”ש לילי ויואל משה אלשטיין. לצידה, על מסכי ענק, בהצבה משובחת,מוקרנות פסיכו ב– 24 שעות, 1993, העבודה שפרסמה את גורדון ובה מתח את הסרט המקורי לאורך של יממה, פסנתר כנף בייבי שרוף, 2012 ו הנרי המורד, 2011 המבוסס על סצנות מהתסריט של מרד הנעורים שלא צולמו. הנרי הופר, בנו של דניס הופר שהופיע ב מרד הנעורים נראה בו מצייר על עצמו בטושים אדומים מה שנראה כפצעי הצלפות, ואז כמו ניצת מבפנים ועולה באש. ההקשרים לעבודה נעים מ The Pillow Book “כתוב בעור” סרטו של פיטר גרינאווי מ 1996 לטקסים דתיים של הלקאה עצמית נוצריים ומוסלמיים שאמורים להוביל להיטהרות ואקסטזה דתית.
פסנתר כנף בייבי שרוף, 2012 הוא דימוי של שבר הציוויליזציה כפי שנידון בשלהי מלחמת העולם השנייה, אם באופן ישיר כמו האמירה של אדורנו שלא ניתן לכתוב שירה אחרי אוושוויץ (אמירה שחזר בה) ואם באופן חזותי בפעולות אמני תנועת פלוקסוס (ששגשגה בסוף שנות ה 50 וה 60 במערב וביפן) כמו גורג מיקוניס ששברו ושרפו פסנתרים במסגרת מיצבים.
בתערוכה התייחסויות נוספות לשואה , חלקן ישירות, ההופכות את גורדון לאמן הבריטי המרכזי השני המתייחס בהרחבה לנושא אחרי דארן אלמונד ( אמנים בינלאומיים לא יהודם נוספים עסקו בשואה אך בדרך כלל באופן חד פעמי). מרגש במיוחד הוא מיצב הווידיאו k.364 מ 2010. הסרט מלווה את אברי לויתן ורועי שילוח, מוזיקאים ישראלים ברכבת מברלין לוורשה דרך פוזנן כדי להופיע בנגינת הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט לכינור וּויולה במי במול מז’ור, שמספרה K.364 .
הנסיעה של יהודים ברכבת בפולין, סיטואציה כמעט בלתי נסבלת במטען אסוציאציות הזוועה שהיא נושא גוברת כשקוראים בטקסט הנלווה שמשפחותיהם של לויתן ושילוח גורשו מאזורים אלו במלחמה. בסיום הם מנגנים עם התזמורת הפולנית והצילום הוא מתוך התזמורת (כלומר לא מנקודת ראות של קהל באולם). המערבולת הרגשית של המוסיקה הנפלאה וזיכרונות הזוועה המתקשרים לנגינה בשואה, במיוחד זיכרון הנגנים שהוכרחו לנגן לקורבנות שהוצעדו למותם, הופך את העבודה לאמירה מזוככת ומלוטשת על אכזריות,עיוות ויופי שמימי.
עבודה זו מוצגת באגף הוותיק של המוזיאון ושם באולם אולם סיימון ומרי יגלום נמצאת ההצבה “360“, הקבץ של צילומי סטילס של גורדון לצד אין דרך חזרה, 2011.
אין דרך חזרה היא שידת אדריכלים שנראית כאליו שרדה רעידת אדמה או נשלתה מאוניה טבועה. במגירות הפתוחות מה שנראה כקרעי זיכרונות: תצלומים, גזירי עיתונים, כלי חרס שבורים, נעליים, גולגולת, שטרות מגולגלים כמו לקוקאין ומראות מנופצות שמכסות את תחתית המגירות ומעצימות את תחושת השבר. העבודה לא נעשתה לתל-אביב אבל ההצבה שלה מקבלת כאן משמעות נוספת משום שהיא באולם שעל קירותיו עבודות של לסר אורי ומקס ליברמן, יהודים שהיו אמנים גרמנים מובילים בתקופת הזוהר התרבותית שקדמה להתפרצות מורסת הנאציזם. אורי שנפטר ב 1931 שראה את ניצני הזוועה ואילו ליברמן שנפטר ב 1935 כבר ראה כיצד העולם בו בטח בגד בו. לצד ציור גן הוורדים בווילה של ליברמן בוואנזה, אותה וילה שהוחרמה ובה נוסח “הפיתרון הסופי” העבודה של גורדון מקבלת משמעויות של זיכרון וכאב שלא הייתה מקבלת במיקום אחר.
אפשר להסתכן בנבואה ש אני גם… דאגלס גורדון תיחרט בזיכרון: “זיכרון” מבנה האגף החדש כש”מפל האור” שהופך אותו להרבה יותר מויסטה ספקטאקולרית ובעיקר בזיכרון הצופים כתערוכה שמביטה על העולם מזווית לא מפויסות, תובעניות ואינטימיות בו בזמן, אמנות חיונית, בוערת, שאינה המרה או תרגום של חיים, אלא חיווי תובעני לצופים להפנות מבט לצללים המודחקים של תשוקות ופחדים.
אוצר: עמי ברק
מוזיאון תל אביב לאמנות, שעות ביקור: יום א’ סגור,ב’, ד’ 16.00-10.00,ג’, ה’ 22.00-10.00, ו’ 14.00-10.00,שבת 16.00-10.00
פרטים על סיור בתערוכה בהנחייתי ראו בעמודת סיורים מיוחדים באתר