BODIES כוריאוגרפיה: שרון וזנה בשיתוף עם האמן :תומר ספיר

הכוראוגרפית שרון וזנה והאמן תומר ספיר יצרו עבודה משותפת בה האמנות הפלסטית הוא על גוף הרקדנים ממש, לא כתפאורה ואפילו לא כבגד. היא צמחה בשורת מפגשים כשמכנה המשותף ביניהם הוא ההתבוננות בגוף כנחשק וכמעורר פיתוי אך גם כדוחה ומסליד. הנכחה כזו יכולה לגלוש לעיסוק מפורש מידי ובבזוי אך כאן נראה שיש הרהור ,אפילו התרה של פקעת הקושי בדיבור על מונח ה abject. המונח  נידון באופן מעניין על ידי גוליה קריסטבה ב 1982 ב Powers of Horror: An Essay on Abjection . היא דיברה שם על החרדה והדחייה שמעוררים מצבים של התמוטטות הגדרות בין אובייקט לסובייקט, בין האני לאחר.

הדוגמא המרכזית שלה היתה התגובה שמעוררות גופות , BODIES המזכירות לנו את היותנו בני תמותה ומדברת על תגובה דומה שיוצרות הפרשות גוף מסוגים שונים, או מראה פצע פתוח. הבזוי, טענה קריסטבה, משמר את זיכרון האלימות והאנרכיה של לפני הסדר, לפני הפרדה והאבחנה בין גוף לגוף כידי להיות מהויות עצמאיות. (דומני שרק מקרה מצער הוא ששם עבודת המחול הוא כשם התערוכה הפופולארית וסרת הטעם של גופות חנוטות שסבבה ברחבי העולם בשנים האחרונות) .

ספיר מכסה את גופם של הרקדנים באבקות שונות ופיגמנטים היוצרים מעין שכבת עור חדשה כמחלת עור הפרשה או קעקוע . היא גם גורמת להם להראות דומים זה לזה ושונים ,באופן מקסים ומאיים ,מהדרך בו אנו רגילים לראות ולדמיין גוף . ברגע הראשון הם  נדמים חייתים או חייזריים, כמעט מביכים . ספיר עושה שימוש נוסף  החומריות של פיגמנטים ובתחושת ההתפוררות ויהובש שאפיינה עבודות קודמות  שלו  שנסבו סביב קריפטידים , בעלי חיים מיתיים שלא נמצאים באינדקס הזואולוגי מיתוסים (כמו נסי מלוך נס ). כך העבודה “הביקור” (2005, 2014) התייחסה למיתוס על יצור שהופיע על חוף  העיירה מונטוק בצפון ארה”ב. למיתוס תרמה העמימות סביב מתקן ממשלתי סודי, השוכן בקרבת מקום שיש הטוענים שמתנהלת בו תוכנית להתגוננות מפני טרור ביולוגי, או ב ” האינדקס הקריפטוטקסידרמי המלא” שהציג במוזיאון ישראל ב 2010 .

האנושיות, מה שמעורר הזדהות ושומר ביצירה על אותה איכות נדירה של אמנות שהיא מספיק קרובה ומספיק רחוקה מאיתנו, היא התנועה ,הגישוש ההופך מידי פעם להתפרצות,  למאבק של הרקדנים  להשיל את העור הנוסף , את הלכלוך, את הדוחה ,את המשא העודף. מה שמתחיל ברקדנים ששוכבים בכתמים – שלוליות של פיגמנטים וחומר צמיגי , תמונה אפוקליפטית למדי של אסון אקולוגי, הופך למערך מורכב של פגישות ופרידות, שיתופי פעולה והשתבללות, מעברים בין תנועות חדות לתנועות שמזכירות מהלכים קליגרפיים. המוסיקה,לעולם האמנות המופשטת ביותר, יוצרת לתנועה  מסגרת פנימית ופועלת איתה, ובדומה למקום של האמנות החזותית אינה  רקע אלא יסוד נוסף.

המופע , החולף מהר מידי, הוא צפייה בתהליך של שינוי.  אופן מפתיע למדיאפשר לקרוא אותו בכאופטימי . ממה שנראה כאסון, אמנם זר ומרוחק, בתחילת המופע, מפציעים חיים וקשר ואנושיות .

* נכתב בעקבות צפייה במופע שעלה לפני ששה חודשים.

29-30/6, רביעי וחמישי, 21:00, מחסן 2 בנמל יפו.

 רקדנים:                        תמר סון, נמרוד פולס, שירה בן אוריאל, בר גונן
מוסיקה מקורית:            אדם גורליצקי
מוסיקה נוספת:    PAVANE – ARC OF DOVES

BRAHMS – PIANO TRIO IN B, OP. 8 – ADAGIO
Performed by BEAUX ARTS TRIO
עיצוב תאורה: עומר שיזף

שמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
תגובות – נא לכתוב ל thewindowartsite@gmail.com

Four dancers perform for nearly an hour what looks like a process of exploration and peeling off a skin, a search, a scraping off and attempt at release, which may be thought of as a “closeup” of the emergence of a butterfly from its cocoon. However, in this dance piece, what is shed, that which drops off to become dead organic matter, may be read in various ways.

Choreographer Sharon Vazanna and artist Tomer Sapir created a collaborative work in the sense that Sapir’s plastic artwork is on the actual bodies of the dancers themselves, not as scenery nor as clothing. It was an outgrowth of a series of meetings between the two, whose common denominator was the close observation of the body as desirable and seductive. Making the body present can easily slip into an overly explicit engagement in despising the physical, but here it seems that the artists are involved in observation. One might also say there is a release of the kernel of difficulty in speaking about the abject. The term was discussed in a very interesting way by Julia Kristeva in 1982 in her Powers of Horror: Essay on Abjection. Kristeva spoke of the anxiety and revulsion aroused by states of collapse of the definitions between object and subject, between the “I” and the “other.” Her main example was the human response to corpses that remind us that we are mortal. Kristeva addresses similar responses to bodily excretions. That which is despised, argues Kristeva, preserves the memory of the violence and anarchy preceding order.
Sapir covers the bodies of the dancers in powders and pigments to create a new layer of skin, like a skin disease, excretion or tattoo. It also causes them to look like animals or aliens. They are different in a magical yet threatening way from the way in which we are accustomed to see and imagine a body. The work also shows an additional use of a type of materiality of pigments which has characterized Tomer Sapir’s previous works involving cryptids, forms of life not found in the “normal” zoological index, which are the subject of myths (such as “Nessie,” the Loch Ness monster).

Humanness, which leads to identification and which preserves the rare quality of art being close enough yet far enough from us, is movement. The dancers struggle to shed the extra layer of skin, the dirt, the extra burden.
The performance, which passes all too quickly, is a viewing of the process of change. It is surprisingly possible to read it as optimistic. From what looks like a disaster, alien and distant, humanness, humanity and communication shine through.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 

www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com