רעל מפעפע בורידי “התרבות”- דנה לוי Dead World Order
אוצרת מעין שלף
המרכז לאמנות עכשווית
שעות פתיחה: ב’-ה’ 19:00-14:00, ו’-שבת 14:00 -10:00.
רחוב קלישר 5, תל אביב
טלפון: 03-5106111
התערוכה של דנה לוי Dead World Order מצוינת. כבר כמה שנים לוי מתבלטת עם עבודות וידיאו אינטליגנטיות, גוף עבודות מדויק ומהורהר שעוסק ביחסי טבע ותרבות, כוח ואסטטיקה. Dead World Order נערכת במקביל לתערוכה הקבוצתית “חדרי פלאות באמנות עכשווית: מהשתאות להתפכחות” במוזיאון הרצליה ויכלה להוות חלק משובח ממנה.
התערוכה מורכבת משלושה סרטי וידאו ושתי סדרות צילומים. הסרט Dead World Order משמו נגזר שם התערוכה, מוקרן בקומת הכניסה על קיר גבוה. זו עבודה מצמררת ומאופקת, סיור במחוזות של שיבוש עמוק המתחזים לשפיות, כמעט לנוסחה של ציווליצזיה. הסרט צולם במוזיאון היסטורי שנקרא La maison de l’armateur (ביתו של בעל הספינה) ליד הנמל של לה האוורה בצרפת. הוא מתחיל בגלויות שחור לבן המראות את העיר ההרוסה מהפצצות במלחמת העולם השנייה. צילה של המלחמה, שיאו של תהליך ריקבון תרבותי בו נפגשו תפיסות רומנטיות –מיתיות עם המודרניזם, מרחף מעל לתערוכה כולה. הסרט, ולמעשה כל גוף העבודות המוצג, הוא דיון במורסה, במוגלה המפעפעת מתחת לאושיות המערביות.
אחרי הגלויות, חשרת העבר, מתגלה לצופים בניין מטופח בנוי כספירלה שהוא חדר פלאות ענק לכל דבר: אסופה של אובייקטים מהטבע, כלומר מהצומח והחי, חלקם יפים ואחרים מחרידים, כגון חלקי גוף משומרים ואחרים תוצרי תרבות, שסווגו בעבר כ”אתנוגרפיה” או “כלים פולחניים” אך לא כאמנות. האובייקטים, כולם מחוץ להקשרם, מהווים מצבות חלולות המסודרות במה שמוגדר היטב בכותרת כ”סדר עולמי מת” על משקל חזונות פוליטיים שונים, ברובם המכריע טוטליטריים, של סדר עולמי חדש.
לוי מפעילה שרשרת אסוסויאטיבית לשני סרטים של היצקוק: חלק מפס הקול לקוח מהסרט פסיכו, יצירה בה רצח אחד מוביל לשני ואילו תנועות המצלמה הסיבוביות העוקבות אחר המבנה הספירלי מזכירות את האופן בו הצילום משמש להמחשת פחד הגבהים של הגיבור הראשי ב”וורטיגו“. מוות נוכח במוזיאון שמוצגיו הם צבר תוצאות של רציחות ממושכות, בעלי חיים, חלקם אולי כבר נכחדו, תרבויות וגם התמימות. לוי עוקבת אחר גברת בלונדינית לבושה בשמרנות (מה שמכונה במדורי אופנה “קלאסי” אף שהקלאסי הזה מתייחס ללבוש נשי מערבי של התקופה בין שנות העשרים לאמצע המאה הקודמת בלבד). האישה, בידיים חשופות או בכפפות כותנה צחורות, מזיזה ומסדרת שכיות חמדה ודגים מפוחלצים, יוצרת העמדות סדורות של זוועות ופלאות ולבסוף יוצאת במהירות, כאילו חשה ששדי העבר ורוחות החיות עומדים להתעורר. הגישה האדנותית המתנשאת של קולוניאליזם ואימפריאליזם מפעפעות והופכות את מה שמתאמץ כל כך להיות הדור לאפל, מאוס וגרוטסקי .
גרוטסקיות מאפיינת את שתי סדרות הצילומים “מזכרות מוחרמות,” 2011 ו “חנות בפלורידה”,
2012, בהן נראים שימושים חלקי גוף של חיות נדירות על סף הכחדה עם ובלי מיני תוספות שנועדו להפוך אותן ל”מצחיקות” או “חמודות”. המנטאליות היא אותה אכזריות ופחד מהטבע שבשמו “הורקדו” דובים חסרי טפרים על לוחות מתכת לוהטת לקול מצהלות קהל בשווקי אירופה עד למאה הקודמת או “אולפו” פילים,כלבים וחיות אחרות בקרקסים לעיתים עד ימינו.
עבודות הוידיאו The Wake (היקיצה/טקס אשכבה), 2011 צולמה באולמות האוספים של מחלקת החרקים במוזיאון הטבע קרנגי בפיטסברג ועוקבת אחר מגשי המוות של פרפרים משומרים המוצמדים עליהם בסיכות, גילוי של תפיסה מעוותת של “אהבת” טבע נוסח המערב במאות הקודמות.
בבית הקברות האדיר ליופי, באנדרטה לאכזריות, לוי מתארת פנטזיה של תחיית מתים בה בתוך המגירות מתעוררים פרפרים ויוצאים לעופף בגיא ההריגה העשוי ארונות עץ יפים ואורות ניאון קרים. הסרט הסוריאליסטי- מורבידי הוא במידה רבה המשך של “ודוממים בינינו” (2008) שהסריטה לוי בבית שטורמן בעין חרוד (הוצג בגלריה “טבי דרזנר”).
מפלט עבודת הוידיאו השלישית חושפת סיפור לא מוכר ממלחמת העולם השנייה ומחזקת את הקריאה של התערוכה כולה כמהלך מחשבתי רחב ודרמטי בהיקפו על הקשר והזיקה בין חטאי הקולוניאליזם לאנשים ולטבע ועונש הזוועות במלחמת העולם השניה.
לוי הסריטה במערות של מכרות ישנים בנורמנדי בהם הסתתרה אוכלוסיה אזרחית בהפצצות בעלות-הברית במבצע אוברלורד (Operation Overlord ) הפלישה לנורמנדי שהובילה, אחרי כשנה לסיום מלחמת העולם. לוי מצלמת את השרידים שהותירה האוכלוסיה האזרחית: מנעלים וצלחות שבורות לאופניים חלודים, שרידים שאינם רחוקים כלל מחפצי היום יום שלנו. כך מדברת לוי על המהירות בה אפשר להתדרדר מקיום שבעלתנאי הישרדות. ההקשרים נעים מסרטים על שואה גרעינית לאסוציאציה החוזרת שוב ושוב בתערוכה זו לשואה היהודית (הפרפרים במגירות מתקשרים לצילומי ערמות הגופות המחרידים ביותר) ועיסוק עכשווי באפוקליפסה כמו “הדרך” של קורמק מקארתי מ 2006.
יופייה של התערוכה בכך שסיפר העל בתערוכה חד ישיר וברור, מבלי להיות דידקטי: רעל מפעפע בורידי “התרבות”. העבודות מחזקות זו את זו לכדי היגד מלוטש, כמעט גבישי, ההולמות בתודעת הצופים ולא מותירות מקום להתבשמות בסליחה עצמית.
