על “הילוך אחורי” גל וינשטיין ושתי המלצות :אבי סבח וסמאח שחאדה

“הילוך אחורי” התערוכה המצוינת  של גל וינשטיין נעה לאורך שני שבילים עיקריים :ביקורת המודרניזם בהקשרו הישראלי והרהור,כמעט התפלשות, בשאלת האמנות כסחורה. מתהווה בה מבט אירוני על העבר יחד עם רפלקציה אישית של מי שבנה את אחת הקרירות האמנות המזהירות בשדה הישראלי.

שלוש קומות גלריה גורדון מהדהדים חנויות לעיצוב הבית: חנות  לטפטים ולפרקטים, תצוגת מטבחים ןחנות שטיחים; דגמים דגמים לבחירה שיוצרים תחושה של שליטה בעיצוב הסביבה הפרטית, העולם הפנימי וזאת למרות שדווקא שם, ביתר שאת, מולכות אופנות, מוסכמות, מוכתב  טעם.
הפיכת  חלל אמנות  לדמוי חנות  נעשה פעמים רבות בעולם ובארץ  מאז שנות ה 60.  דוגמא בולטת מהעבר היא  החנות של קלאס אולדנברג אותה פתח ב 1961 בלואר איסט סייד במנהטן   (Claes Oldenburg  the store in the Lower East Side of Manhattan) ומכר בה מוצרים דמויי מוצרי צריכה. בעשור האחרון  בלטו ה”חנויות” של   Rirkrit Tiravanija  שפתח כמה תערוכות – חנויות והפרויקט של קואפרטיב האמנות הקנדי   BGL—the art collective Jasmin Bilodeau, Sébastien Giguère and Nicolas Laverdière  , שהפך את הביתן הקנדי בביאנלה ה 56 בונציה ב2015 לחנות נוחות . כל אלו דנים במה שנוסח על ידי  מרקס ב”קפיטל”   (ראה אור לראשונה ב 1867) כשאלת האמנות כסחורה, ,מקומו של האוביקט האמנותי כחלק מפטישזם של סחורות.
וינשטיין פועל בתוך המסורת הזו . ב”מהלך אחורי” הוא משנה את הקריאה של החלק הארי מעבודותו בעשרים השנה האחרונות לפרויקט אחד, אינדיוסינקרטי, המטפל במהלך המודרני של עיצוב הכפפה וביות הסביבה ; בהמרה של ערכים רעיוניים בחומרניים – צרכניים, בעיקר בהקשר הישראלי.
השימוש של ויינטשיין בחומרים מרשים: צמר פלדה מוחלד בקוקה קולה, דיו ,תרופות הומאופתיות, שטחים קיר לקיר וקפה הם אחדים מהחומרים המשמשים אותו בעבודותיו. בקומת הכניסה לגלריה – חנות  לטפטים ולפרקטים הוא משתמש בקפה שחור כעוגיית המדלן שלו . קפה שחור שהולך ומתייבש ממלא את מה שנראה כקווי מיתאר של דגם אבסטרקטי או טופוגרפיה על משטחי שולחנות. השולחנות ממתכת נכנסים זה מתחת לזה (nesting tables). שולחנות כאלו איפינו ריהוט מודרני,פונקציונלי בעיקר החל משנות ה 20 כשמעניין ובאלו של  ויינשטיין זיקה מובהקת  לשולחנות שעיצב מרסל  ברויר ב 1925.
כמו טעם העוגייה שמניעה את עלילת “בעקבות הזמן האבוד” של פרוסט כך ריח הקפה שנקשר לישראליות שורשית, לצווארון כחול של פועלים,  אנשי מילואים וכמובן לקהילות הערביות בארץ, מפעיל את החלל כולו, מכניס היבט לא צפוי שמעיב אליו כמו עננה, זיכרון בלתי רצוי שסודק את הבטחת העיצוב הזהיר שמכוון מקום אחר ( ארצות מכונות הקפה, האספרסו והקפוצינו). הריח הוא גם מה שלא יעבור בצילום, שלא ישאר. הקפה , שנשפך סמיך ונוזלי למשטחי השולחנות המחולקים יתיבש, יתפקע ויעלה עובש במהלך התערוכה.

מעבר לריח הרי “הדגמים” שמוצגים על הקירות לצפייה או דיפדוף , החל מאלו מצמר פלדה עשוי כברזל מפורזל בדגמים צימחיים (כשל שערים אירופאיים ) ועד לפסי שטיחים  משרדיים (כציור אבסטרקטי) , מאפשרים חלום על תרבות אחרת שתצמח מעיצוב שונה, כלומר מהחלטה של רוכש, של בעלים.
התבקעות הקפה מהדהדת בארונות המטבח בקומת הבינים. אלו עשויים לוחות ה MDF ששימשו רצפה במיצב  “עמק החולה” שויינשטיין יצר ב 2005 בביתן הלנה רובינשטיין. המיצב התיחס לייבוש עמק החולה, המפעל הציוני מודרני המובהק של שנות ה 50 שהתברר ככישלון קטסטרופלי כל כך שהעמק הוצף מחדש בשנות ה 90 ( כיום כאתר טבע חשוב במיוחד) .  מלוחות ה MDF   שדימה אדמה מבוקעת, הידוע כרעיל, וינשטיין מנסח אמירה מרה על הפיכת מרכיב מעבודת אמנות, יצירה רוחנית,  לרהיט אך גם על הצטמצות אופק החלום לטוב ולרע : לא שינוי סדרי בראשית אלא בניית מטבח (מעוצב כמובן ).

כמו ריח הקפה שיוצר בתערוכה רגע שיהיה רק בה, שמשמר בה את הילת האמנות החד פעמית שכולה כאילו חותרת תחתיו כך גם בקומה התחתונה של הגלריה, אם נרצה המרתף והתת מודע המטאפורי,  נוצר רגע. על קיר תלויה מראה (עבודה של וינשטיין מתחילת שנות ה 2000 ) שמסגרת העץ שלה הניראית כעשויה בסגנון “מסורתי” היא עשויה סמלי יחדות

צהל”יות. בתוכה משתקף, קיר “לבנים ” עשוי צמר סלעים חלוד אדמדם- חום עכור.  קיר “הלבנים” אורב כמו רעל, כמו זיכרון קירות מבני מחנות ריכוז, השואה שנוכחת בקצה התודעה הישראלית. בחדר ניצבים ,מגולגלים וממוסגרים להזזה כמו דיפדוף, שטיחים עשויים ממאגר השטיחים שהרכיבו את “עמק יזרעאל”  (2002) ואת “”נהלל” (2005), מיצב ועבודה של וינשטיין שהתיחסו ישירות לנוף ,לזיכרון ומיתוס הציונות שהושטחו במהלך השנים, וכמו שטיחים זולים קיר לקיר, צפויים לבלאי כעור.

                                                           ***

“מהלך אחורי”, על הליכי המיחזור הפרקטיים והליכי הריקבון והתסיסה האידאולגיים המטאפורים, הולמת בצופים באסופת תקוות מנופצות. לא “קידמה” מודרנית משורטטת בה אלא “מהלך אחורי”: חרטה, קמילה הצטמצמות של אופק רעיוני.
כתערוכה המקדימה את התערוכה שיציג וינשטיין בביתן הישראלי בביאנלה בונציה 2017 היא מציבה רף גבוה ביותר.

גלריה גורדון רחוב בן יהודה 95 בתל אביב
צילומים: אביתר הרשטיק.

המלצות:

אבי סבח “עורף” בחלל החדש הביתי של עודד שתיל : סבח מתבונן בתופעות של אלימות, הדרה בשפת רישום ההולכת ומעמיקה, במערך אסוסיאטיבי מסדרות טלויזיה ועד תולדות אמנות מגויה לטרייסי אמין .

בתערוכת הזוכים במוזיאון הרצליה אפשר להתוודא לרישום הוירטואוזי, החכם של סמאח שחאדה, שורת עבודות שגורמות להעצר ולהשתהות מולן, לספוג את מלוא המשקל של נועזות הדימויים.

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com 

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Backwards, Gal Weinstein

Backwards, Gal Weinstein’s excellent exhibition, moves along two major pathways: the critique of modernism in its Israeli context, and the issue of art as commodity. It forms an ironic gaze on the past together alongside of the reflection of his oeuvre as an Israeli artist who is one of the most successful artists in the country. The three floors of the Gordon Gallery echoes décor shops: carpets and parquets, kitchens and rugs. The discussion is of what Marx called Das Kapital – the fetishism of commodities.

In Backwards, Weinstein illuminates the reading of the majority of his works over the past two decades through one idiosyncratic project addressing the modern process and the transformation of philosophical consumer values.On the gallery’s entrance level, Turkish coffee serves as his Proustian madeleine, with the black grounds filling in what seem to be contours of an abstract or topographical pattern on surfaces of metal tables so characteristic of modern, functional furniture, such as the Breuer chair of 1925.Like the madeleine, the scent of the coffee associated with deep-rooted “Israeli-ness” and local Arab communities, the entire space introduces an unexpected dark cloud, an unwanted memory forming cracks in the promise of good design.The cracking surface of the coffee grounds resonates in the kitchen cabinets on the mezzanine. In the kitchen furnishings, Weinstein employed panels of MDF, which he used in his Huleh Valley installation, (2005, in the Helena Rubinstein Pavilion). The cracks allude to the greatest failure of the modern Zionist enterprise of the 1950s: the draining of the Huleh swamp which was so catastrophic a failure that the area was re-flooded in the 1990s (and is now an important nature reserve).

Like the scent of the coffee which creates the aura of a one-time moment of art while undermining it, the works on the lower floor – the basement, the metaphorical subconscious – create a similar one-time occurrence.  “Carpets” from the artist’s storeroom of elements from his installations which directly addressed landscape, memory, and the Zionist myth  (Jezreel Valley, 2002, and Nahalal , 2005) are rolled up, framed, or installed on vertical surfaces so one can “leaf” through them. The ideologies have been “flattened” over ensuing decades, and like cheap wall-to-wall carpeting, are expected to deteriorate.Backwards, with its references to practical recycling processes and metaphorical rotting and fermenting of ideologies, overwhelms visitors with its collection of disappointed hopes. It is not modern “progress” depicted here, but a “backwards” process of regret, shriveling, and shrinking of the philosophical horizon.

Gal Weinstein has raised the bar high in this exhibition, preliminary to his exhibition at the Israeli Pavilion in the Venice Biennale 2017.

Two recommendations:

Avi Sabah is presenting Nape of the Neck at Oded Shatil’s new home gallery space. Sabah observes phenomena of violence and exclusion, using an ever-deepening language of drawing, in an associative series of images from television series through art history, from Goya to Tracy Emin.

At the exhibition of the winners of the Ministry of Culture and Sport Awards for Visual Artists at the Herzliya Museum of Contemporary Israeli Art, Samah Shihadi is showing virtuoso drawings, causing the viewer to stop short in wonder, to absorb the full weight of the boldness of the images.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925

For information about Art tours    – please write to thewindowartsite@gmail.com