קניין ופֶטיש בבית ביאליק| המלצות : הסדנא בכברי ו”בחדרי חדרים” של קבוצת פאתוס מאתוס

קניין ופֶטיש בבית ביאליק –  שיח גלריה ביום שבת הקרוב, 10 דצמבר 12:00

“קנאת האדם לרכושו”, המסה האחרונה הלא גמורה, שכתב ביאליק עוסקת בקשר הבעיתי, ההדוק החושני והאמביוולנטי שלנו עם אוביקטים  וממון.

        גישתו של ביאליק לשאלת הקניין, ההיקסמות מן החפץ מורכבת. לצד עיון מוסרי בשאלת הרכוש מגלה ביאליק הבנה וסלחנות לאנושי, לדחפים המובילים לקנאה “העמל הגופני והרוחני, בעינו או בגלגוליו, המשוקע ברכוש ולבסוף …המגע התמידי החושי ; – תענוגות, שלטון, כבוד.. הרגשת הקניין (קרי: הבעלות) בתכונתה הקדמונית והשרשית ביותר: בתכונתה הפֶטישיסטית.” ביאליק מדבר על רכוש כמקודש כפֶטיש, עצם  נערץ, שמייחסים לו תכונות של כוח והשפעה על העולם. האדם כותב ביאליק  “.. המנפַש כל דבר וַמֲאליהו “ הופך את הרכוש  “כמעט מושג דתי ומיני. האדם מקנא לרכושו ככהן שמקנא לאלהיו, כבעל לאשתו”. על  מקומו של האוביקט האמנותי כחלק מפֶטישזם של סחורות  עמד מרקס ב”קפיטל” (1867 )שקבע  שערך אמנות כסחורה אינה נובעת מהעמל או החומר המשוקע בה תוך מתן דגש ועל המתח  בין אמנות כתוצר רוחני למעמדה כחפץ מענג, כפֶטיש.
       שי עיד אלוני, אלי גור- אריה, גיא זגורסקי ורותם ריטוב מציגים פיסול שהוא אוביקטים יפים, כמעט אלילים, אוצרים זיכרון של עושר וכוח ועוטים מההילה המסתורית עליה כותב ביאליק. יחסם לחומר  אינו שכיח בשדה הישראלי שעדיין ניכרת בו שארית השפעת המודרניזם המאוחר, שבגלגולו הישראלי  קיבל את הכינוי “דלות החומר” [1]. האוביקטים  הן של עיד- אלוני והן של זגורסקי צופנים בחובם מבט משתבר על מראות היסטוריות: זיכרון האמנות המודרנית של פיקסו , קליי, מודלאיני, ברנקוזי, ארפ ורבים נוספים שהשופעו וציטטו מאמנות אפריקאית ואוקיאנית; אמנות אפריקאית שהיתה שכיחה בארץ בשנות ה 60  בהן פרח הקשר הישראלי- אפריקאי; רגעים באמנות ישראלית עכשווית כמו עבודות שלוהד מרומי שהוצגו בתערוכה “הלנה” בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב במיוחד “הנער מדרום תל-אביב”, הפסל בגובה ששה מטרים הניצב כיום במוזיאון ישראל.

פסליו של  עיד אלוני מורכבים מחפצים קטועים, לעיתים שבורים, שהוא מאחה להיגד אחד. זיכרון רהיטים וכלים, חלקי מכונות הופכים לדמויות וטוטמים, מפחידים ומפתים. המילון הצורני שלו מקרין כוח ופגיעות, מודעות עצמית וגם ניתוק. עיד אלוני כמו יתר האמנים בתערוכה “קניין ופֶטיש בבית ביאליק” נוגע באזור הדמדומים בין יצירת אוביקט שמבטא חוויה ליצירת אלילים חדשים. הנגיעה בפאגניזם המחודש מהדהדת את הכפילות של קניין וקדושה עליה עומד ביאליק במסתו משנת 1934. “ברית קדש היתה כרותה בין הדבר ובין בעליו, נכונה מזו: בין נפשות שניהם”.
        זגורסקי מציג ב”קניין ופֶטיש בבית ביאליק” עבודות עץ וכדורי בדולח, ודומה שבשני החומרים הוא עוסק בבחינת הגבולות של החומר. כדורי הבדולח בספריה של בית ביאליק משקפים עוד ועוד, יהיה זה ידע או חלל כבבולמוס צבירת הרכוש שמאפיין את תקופתנו, בה אגרנות הפכה לנפוצה. בחלק מפסלי העץ של זגורסקי, העץ חלק וכמעט נוצץ כמכחיש את חומריותו שלו אבל גם מחצין מהות פנימית ובאחרים הוא משמר את את האיכויות הפיראיות הקמעיות של העץ עצמו.
העבודות של אלי גור אריה – על הגימור המבריק, הקליפתי – מתכתבות עם עולמות של עיצוב  ופרסום, מגבשי הכמיהות בעידן הצרכני. שלוש העבודות שהוא מציג בתערוכה מדברות על הכאוּב, הפגום והחלקי. בטבעת שחתיכת סלמון כתמתם אדמדם מחליף בה את היהלום יש אזכור למונח “יהלומי דם”. מקרה מובהק בו החומר מקבל קדימות לאנושי.
בצדפה המלאה אורז, גרגרי רימון, ושתי שחלות ורדרדות מדבר גור אריה על שפע ופריון תוך יצירת איזון  אבסורדי בין פריון אנושי לזה של מזון,  דיבור על כך שהגוף, וודאי הגוף הנשי, נתפס כמצרך –  ליקוי מאורות מוחלט.  “ על פי רוב”  כתב ביאליק “האדם כבר מצא את עצמו עומד עם ה”דבר” בברית מבלי שידע, אולי, אימתי ואיזה דרך הגיע אליה..”

        שורות ה”פרפרים” של רותם ריטוב מונחות סדורות במגירות ובקופסאות, זיכרון לתפיסת הבעלות על הטבע שאפיינה את המערב הקולניאלי, בו עד לפני עשורים אחדים איסוף פרפרים מתים נחשב כביטוי אהבה לטבע. מה שנראה כשורות שורות של פרפרים טבוחים מתגלה מקרוב ככלי נשק, כשורות של טנקים חתוכים במתכת. במסתו מרחיב ביאליק על המונחים קניין, קנאה ובעלות, ועל האלימות המקננת בתוכם.                                                                                                                                    ***

         האמנות העכשווית המוצגת ברחבי בית ביאליק לזמן קצוב, מנסחת הרהור ביחסי אדם – אוביקט, אותם כינה ביאליק ברית: “… הדבק שבין הבעלים ורכושו איננו חיצוני, פורמלי, אלא פנימי, נפשי, דבק של ברית”.

 ד”ר סמדר שפי, נובמבר 2016

 [1]בעקבות התערוכה שבמידה רבה סיכמה אותו “כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית” מוזיאון תל- אביב לאמנות 1986 שאצרה שרה בריטברג- סמל

Property and Fetish at the Bet Bialik Museum in Tel Aviv

“Man’s zealousness for his property,” Bialik’s unfinished last essay, engages in our problematic, close, sensual, and ambivalent relationship to objects and money.Bialik’s approach to the issue of ownership, of falling under the object’s spell is complex. Alongside the moral investigation into the issue of property, Bialik shows empathy and forgiveness to human nature and its urges leading to jealousy. He attempted to describe the joy of ownership as being deeply rooted and primeval, bearing a fetishistic quality.

He addresses the sanctity of property, becoming a holy fetish, an admired object to which people attribute qualities of power and influence on the universe. As Bialik stated, people jealously guard their property like priest is zealous on behalf of the god he serves and as a husband defending his wife’s honor. Marx considered art as part and parcel of what he called commodity fetishism in his Das Kapital (1867). He emphasized the tension between art as a spiritual product and its status as a pleasure-giving object, as a fetish.

Id Aloni, Eli Gur Arie, Guy Zagorsky, and Rotem Ritov, are exhibiting sculptures that are beautiful objects, almost like idols storing the memory of wealth and power, bearing some of the mysterious aura which Bialik described. Their treatment of material is uncommon in Israeli art, with its lingering traces of late Modernism, under the local name of “Want of Matter.”[1]  Both Id Aloni’s and Zagorsky’s objects embody a gaze fragmented by historical mirrors. They contain memories of the modern art of Picasso, Klee, Modigliani, Brancusi, Arp, and many others who impacted and quoted African and Oceanian art, which was common in Israel during the 1960s, when Israeli-African ties flourished, as well as in moments of contemporary Israeli art, such as works by Ohad Meromi exhibited in “Helena,” especially “The Boy from South Tel Aviv,” a six-meter sculpture now installed in the Israel Museum, Jerusalem.

Shay Id Alony’s sculptures are composed of severed, often broken, objects that he incorporates into a unified statement. With their memories of furniture, kitchen utensils, car parts and other segments, the objects become frightening and seductive figures and totems. His formal lexicon radiates power and vulnerability, self-awareness and a disconnect. Id Alony, like the other artists exhibiting in the Beit Bialik Museum, touches upon the intermediate area between the creation of an object expressing an experience and the new idols. This allusion to new paganism resonates the duality of ownership and holiness Bialik discusses in his 1934 essay. Bialik described how a sacred covenant was enacted between the souls of  object and owner.
Guy Zagorsky exhibits works in the Beit Bialik library. Made of wood and crystal balls, his sculptures investigate the limits of both materials, while the crystal balls reflect more and more, as if it is a bulimic acquisition of property characterizing our era in which hoarding has become commonplace. In some of the sculptures, the high polish to an almost sparkling sheen seems to deny the material from which it is made, but it also externalizes an inner essence. In the others, he preserves the wild, amulet-like qualities of the wood itself.
Eli Gur Arie’s artworks on display, with their shell-like, sparkling finish, correspond with designers and advertisers, who shape the longings of the contemporary consumer age. His three sculptures speak of what is pained, flawed, and partial. The ring in which an orangey-reddish salmon replaces the diamond is a reminder of “blood diamonds,” a clear case of the material taking precedence over the humane.
In a conch shell full of rice, pomegranate seeds, and two rosy ovaries, Gur Arie alludes to the plenty and fertility in the creation of an absurd balance between human fertility and food, a statement that the body, and surely the female body, is perceived as a commodity.
Rotem Ritov’s “butterflies” are arranged and placed in drawers and boxes, evoking the act of taking ownership over nature that characterized the West’s colonialism, in which until just a few decades ago, collecting and killing butterflies was thought to be an expression of love of nature. But what seems from a distance to be a row of impaled butterflies reveals itself up close as weapons, rows of tanks cut out of metal. In his essay, Bialik had already expanded upon the concepts of property, jealousy and ownership and their embedded violence.
***

The contemporary artworks exhibited throughout the Beit Bialik Museum for a limited amount of time question the relationship between human beings and objects which Bialik called a covenant, stating that what binds owner and property is not external and formal, but is an internal soul connection.

Smadar Sheffi, PhD

1.Following the exhibition, which to a great extent, summed up the phenomenon, “Because this thing is very close to you”: The Want of Matter: A Quality in Israeli Art, Tel Aviv Museum of Art, 1986. Curator: Sara Breitberg-Semel.Deut 30:14

עשור להתחדשות סדנת ההדפס בכברי 

חגיגות העשור ל”מרכז גוטסמן לתחריט” , הגלגול של סדנת ההדפס הותיקה בכברי במבנה היפיפה שלה , עברו כמעט ללא ציון מעבר לחגיגה שנערכה במקום (ולדאבוני לא יכולתי להגיע באותו סופ”ש). מדובר במקום שהוא בית לאמנות ולאמנים במהותו ולא בתור סיסמה שיווקית .עפרה רעיף בינג’י רעיף ורווית שפר בוחרים אמנים, מזמינים לשהות בכברי ,מה שבכל מקום אחר כבר היה מקבל את הכותרת תוכנית רזדינסי, ומכירים   להם טכניקות הדפס ומלווים בעשייה. בכחלק ניכר מהמקרים מדובר בביקורים חוזרים ונישנים, בלימוד מדיומלי מעמיק שהרחיב את שפת היצירה ובמקרים אחדים הפך אצל חלק מהאמנים לגוף עבודה מרשים. מדובר בעשייה שקטה,ארוכת טווח, עיקשת שהשפעתה טובה . כל זה עם מעט מאד סיוע מהגורמים שאמורים להיות אמונים על טיפוח התרבות.

“בחדרי חדרים” של קבוצת פאתוס־מאתוס

“בחדרי חדרים” של קבוצת פאתוס־מאתוס  היא מאותם מופעים נדירים שלוקחים את הצופים ברכבת הרים ריגשית שדוהרת בין מצחיק ומבעית,מביך ומקומם. הקבוצה יוצאת הדופן, מאותם ניסים שמתרחשים בעולם התרבות שלנו עוסקת בארבעה סיפורים מחרידים על  נשים מהתנ”ך: בעלת האוב, בת יפתח, פילגש בגבעה ואשת לוט.  כמעט בלי ליפול בפחי הבנאליה של הקריאה הפמניסטית השטחית של בתי המדרש החילוניים למינהם (לא, לא היה שיוויון מיגדרי בזמן התנ”ך. גם היום אין) הסיפורים נקראים תוך צלילה לגווני הדמויות והסיפורים במערך מסחרר של משחק, וידיאו, מוסיקה ואביזרים . הטקסט התנ”כי  שקשה להתחרות ביופיו כספרות, מושמע, מוקרן , מומחז לצד עברית בת זמננו שלא מתחנפת לקהל בהגבהה או הנמכה מיותרות. הקהל מופעל ללא הרף ובמופע הראשון בו הייתי השיתוף פעל היטב – אורך הארוע- ארבע שעות היה כנראה סנן מוצלח להבאת קהל שאכן רצה לשמוע  ולחוות. המופע, שבחלקו הקהל מרוכז יחד ובאחרים אפשר לנוע בין מוקדי התרחשות שונים, מעלה על הדעת שורת יוצרים שפעלו לארוך המאה הקודמת לתפר של תאטרון/מיצג/פולחן מפיטר ברוק  הבריטי ועד דודי מעין הישראלי . הבמאית דקל אבנרי תזמרה  התרחשות חזותית, אינטלקטואלית, תיאטרלית, חברתית (לאו דווקא בסדר זה) מרהיבה ומאתגרת שלא מספקת קתרזיס. במשך ארבע שעות נטוות אמירה שהיא על ההווה  הרבה יותר מאשר על העבר. המופע הבא (והאחרון המתוכנן כרגע) הוא  במוצ”ש  17 דצמבר  במרכז אמנויות אלמא זכרון יעקב.

בימוי: לילך דקל-אבנרי
תאורה: רותם אלרואי
דרמטורגיה: יותם יזרעאלי ומאיה ערד יסעור דרמטורגיה של החלל: ליהי חן
משתתפים: דגנית אליקים, לילך בן עמי, עדיה גודלבסקי, שחף דקל, ערן הדס, מאיה וינברג, מיכל וינברג, , ליהי חן, יותם יזרעאלי, קרן כץ, הילה להב, זוהר מידן, אסי משולם, לני שחף, נועה שריג