תערוכת הענק של פרנצסקו ויזולי בפונדסיון פראדה במילנו נפתחה היום . זו תערוכה שהמשותף לחלקיה השונים הוא תחושה לימנלית : בין שפיות לשגעון, בין צבירה לבולמוס,בין גסות לעידון . ויזולי אינו אומר דבר חדש אך הוא מנסח היטב היגד תרבותי.
במיבנים המרשימים של הפונדיסון (תיכנון של רם קולהאוס – OMA) שעשויים בחומרים משובחים מקירות אלומניום ועד בניין בזהב , עם פרטי תאורה מפתיעים וריצוף ותחושת איכות (ועושר ) בלתי מתפשרת ויזולי מראה אין ספור קטעים מתוכניות טלויזיה,סדרות והפקות מוסיקה מערוץ Rai, רשות שידור לאומית באיטליה. סיקורי חדשות ומעט קולנוע משנות ה 60 וה70. הוא עוקב אחר באופן בו איטליה הרדיקלית, השופעת רעיונות חברתיים ואמנות גבוההבשנות ה 50 וה 60 הפכה להדונזם של שנות ה 80. ויזולי מנסח כתב אישום ויזואלי לשיווק לציבור של הנמוך,הטיפשי המכנים המשותפים הרדודים שסיפקו מה שכונה בארץ”מדורת השבט”. המעבר מהפקות עם גדולי הבימאים מברטלוצי ועד האחים טביאני לחידונים אווילים ואין ספור תוכניות שבמסווה מוסיקה היו פורנוגרפיה רכה מסחרר ממש.
הפסטיש מוקרן במבחר צורות: במסכים קטנים במסדרונות ארוכים ומוחשכים שאחרי זמן תברר לצופה שהם משוקעים התפארוה אבסורדית של מה שנראה ספק אבני משחק, ספק תפאורה של מצודה “עתיקה”, או פריטי עיצוב של “ממפיס” קבוצת העיצוב שנוסדה ב 1981במילנו וסימנה את הפריחה של עיצוב הפוסט מודרני.בחלל אחר מוקרנים סרטים עלמסכים שקופים סביב עיגול מלא בעמודים לקריאת תווים המחזקים , כמו ספר תווים פתוח עם סטיל מסרטים או דיוקנאות. כאן ויזולי מרשה לקטעים לזלוג בצליל והצללות בינהם ויוצר סביבה מתעתעת.
באולם נוסף מוקרנים על וילון ענק קטעי חדשות העוסקיםבפמניזן בעיקרבדיון האיטלקי הער בזכות נשים על גופן בהקשר להפלות . הצופים נכנסים ויוצאים לאולם מבעדלויון כך שיש צנועה והפרעה מתמדת בהקרנהעצמה, כמו חדירה ויציאה סימבולית מגוף שהוא ההקרנה עצמה . הצופים יושבים על גופים אדריכליים מצופים שטיחים אדומים באדום דם בחלל ענק שפזורים בו גופי פיסול בפלסטיק ופיברגלס.
ויזולי מציג ציור של אמנים שונים, אבסטרקטים וסוראליסטים ממוסגרים במוטיב החוזר של תפאורת האבסורד המשחקית- מאיימת. הוא מאפיל ומגמד את העבודות במה שמתקבל כצעד סרקסטי במיוחד. עבודה של דה-קיריקו היא אולי היחידה שמצליחה לשמור על כוחה מול המיסגור המאיים לכלות כל רגישות.
חלקה החלש של התערוכה הוא ההקרנה בענק של קטעי/טלויה קולנוע באולם ההקרנות. כאן , ללא דרמת התפאורה ויזולי מזכיר אין סוך אמנים שמשתמשים בפסטיש קולנועי טלוויזיוני ליצירת עבודות חדשות . אפשר לחשוב במיוחד על כריסטיאן מרקלי האמריקאי שעבודתו “השעון” הייתה מעבודות הודיאו הפופולריות ביותר בעולם בשנים החולפות.
הצפייה בתערוכה למי שאינו איטלקי מלווה בתחושה מתמדת של החמצה (כפי שתהיה לצופים לא ישראלים שיראו עבודה העוסקת בתרבות הישראלית ולא ידעו למשל ש”סמי וסוסו” האגדית היתה הרבה יותר מאשר תוכנית לילדים). בתערוכה של ויזולי אפשר לזהות קטעי קולנוע קלסי, להבין הקשר של אירועי מפתח כמו החטיפה של אלדו מורו ב 1978 בידי הבריגדות האדומות והמאבקים סביב הפלות , ולזהות את ציצולינה או ברלסקוני הצעיר ובכל זאת ברור שיש רגישויות ואירוניות רבות שאובדות.
***
בכניסה לאולם ההקרנות הציב ויזולי עבודה של Gianni Pettena גיאני פטנה מ 1968 המורכבת משני שלטים מהבהבים עליהם כתוב “Applausi” מחיאות כפיים ושימשו בתוכניות טלויזיה לכוונת קהל באולם. מעבר לרעננות הויזואלית של העבודה המצוינת, גם המרירות שבה נותרה טריה .
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
