לואיז בורז’ואה – שניים

“לואיז בורזואה – שנים”  היא תערוכה מרגשת, מאותן תערוכות שמזכירות באופן צלול ביותר מה יכולה אמנות לחולל בנפש, מה כוחם  של דימויים, מה פירוש להניח דבר ליד דבר וליצור היגד בעולם. שתי טענות כלפיה הן  שאפשר היה לוותר על חלק ניכר מהעבודות על נייר , והשניה שוודאי נובעת מכורח הנסיבות, היא שהיא קטנה מידי, מסתיימת מהר מהרצוי., את עבודות הנייר עדיף היה להציג  בנפרד ולא כפי שהן בהקשר הפסלים והמיציבים, הצבה שניראית כאילו נועדה  לרצות את אנשי קרן אוסטון שתמכה בתערוכה ורבות מהעבודות על נייר שייכות לה .

האוצרים ג’רי גורובוי (שעבד עם בורז’ואה משנות ה 80 ועד מותה ב 2010) וסוזן לנדאו בנו את התערוכה כמהלך כרונולוגי לא אדוק : היא אמנם מתחילה בעבודות מוקדמות משנות הארבעים של המאה הקודמת ומסתיימת בעבודות מהעשור הראשון של שנות האלפיים אך הם –יוצרים דגשים תמטיים המשקפים את התודעה הפנימית של בורזואה שצמחה כמו צמח הנפתח : בנבט, בראשית כבר שכנה תמצית ההבנה וההחנה וזו נפתחה אופן ספיראלי .כך יש רמזים לעבודות מאוחרות במוקדמות, באשה המבוגרת פעם כאב הילדה שלא שכך. התפכחות השנים , חקירת הנפש רק הובילה לחידוד אבחנות שעשתה כבר בנעוריה . בדוקומנטה  ב 1992 הציגה בורזואה עבודה בשם “נוזלים יקרים”  עליה כתבה באותיות מתכת “Art is a Guaranty of Sanity –   אמנות מבטיחה שפיות . המשפט הנואש אך הרווי אמונה, אפילו תקווה, יכל חשמש כמוטו לעשיה שלה כולה וגם ל”שנים”.

עבודה מרשימה וכואבת במיוחד היא  Passage Dangereux  מעבר מסוכן (1997)  מסדרת התאים אותם  היא יוצרת אותם החל מסוף שנות ה 80 .אלו הם מיבנים סגורים, מאין במות ללא שחקנים , עולמות הרמטיים של זיכרון , סיוט חלום והזיה ואפשר למצוא בהם זיקות מובהקות לסוראליזם. רובם , כמו Passage Dangereux מתוחמים בגדר מתכת ככלוב. האסוסיאציות נעות מתא כלא , לתאי נזירים , מחדרי בידוד בבתי חולים, או לחולי נפש,או לצינוק ענישה. האמביוולנטיות, חלל מגונן לחלל דכאני  מאפיין את האופן בו היא מציפה את שנאתה העמוקה , וקשריה הבלתי ניתנים להתרה, לבורגנות האירופאית השבעה, החולה, המדושנת והמעודנת לתוכה נולדה . ב Passage Dangereux פרוטזות אבסורדיות מונחות על שולחן , כיסאות תלויים באויר כמו מסודרים סביב שולחן אוכל שנעלם ,בכדורי זכוכית מונחות עצמות כאילו כדור הבדולח של העתיד כבר מונח , משובש,לפיתחינו. שימוש נרחב בשטיחים  רקומים ,ורמזים לילדות אומללה, כאן דרך שולחן בית ספר מקופל ונדנדה  גלמודה, הם מוטיבים החוזרים בעבודתה ומופיעים גם בבהירות חדה.
בורז’ואה מספרת ב Passage Dangereux  את סיפור חייה והאישי כהיגד נרחב  על חברה ותודעה.     כמו מרבית האמנים בתקופה המודרנית בורז’ואה נולדה לתוך הבורגנות וחייה היו מרופדים מלתחילה מבחינה כלכלית ועושר תרבותי .אביה ,אדריכל נוף בהכשרתו ,היה בעליה של סדנה לתיקון שטיחי קיר TAPESTRY  גדולה מחוץ לפריס . את השלווה ,לפחות לכאורה, הרסה מלה”ע הראשונה ,זו שסיימה לנעשה אתהמאה ה19 ואת אשליית השלווה האירופאית. אביה נפצע והחלים פיזית אך השתנה ללא הכר . אמא נדבקה בשפעת קטלנית וומתה כשבורזואה הייתה בת 11 .  זיכרונות שיירות הפצועים ומיליוני הנכים שניראו בצרפת של אחר המלחמה חוזרים שושב שוב כדימויים בעבודתה . היא גדלה ברווחה כלכלית , עם אב מתעלל שהמאהבת שלו  חיה עם המשפחה משך עשור . כילדה ונערה סייעה בסדנת המשפחה והכירה מקרוב טכניקות אמנות שונות. בהמשך  למדה מתמטיקה בסורבון ואח”כ פנתה ללימודי אמנות באקדמיות שונות בפריז עד שהפכה לאסיסטנטית של פרדיננד לזה. את בעלה חוקר האמנות האמריקאי רוברט גולדווטר הכירה ב 1938 ואיתו עברה לניו יורק . גולדווטר, מחלוצי המחקר של אמנות מודרנית ובמיוחד הקשר שלה לאמנות “פרימיטיבית” היה המנהל הראשון של המוזיאון לאמנות פרימיטיבית בניו יורק שהפך לחלק מהמטרופוליטן ב שנות ה 70.

במהלך שנות החמישים ועד אמצע שנות ה 60 הציגה מעט מאד . החל שנות ה 70 קיבלה הכרה גוברת והולכת וזכתה בכל פרס אפשרי . עבודתה המונומנטלית I DO , I UNDO ,I REDO  (שלושה מגדלי  ענק בהם מדרגות ספירליות הובילו למרפסות קטנות ) היתה הראשונה שהוצבה הבאולם הכניסה של הטייט מודרן ב 2000 , אותו מוזיאון שאירח את תערוכת הענק הדפניטיבית שלה ב 2008.
בורזואה יצרה לאורך כל השנים ובמקביל עברה טיפול פסיכו אנליטי ממוש. מידה רבה איאפשר לחשוב על בורז’ואה ללא המהפכה הפסיכולוגית הפרוידיאנית (ונגזרותיה).   שניים שנוצר ב-1991 (Twosome), מורכבת משני מיכלי מתכת שמרכיבים מה שנראה כצוללת בשני חלקים , כקטרי רכבת מוזרה , כבוכנה מוזרה .מיכל הקטן ,על מסילה דמויות מסילת רכבת יוצא ונכנס לגדול באיטיות וברעש . לתוך הגדול ., אסיסואציות של אסון ,  משואה ועד טביעה ,יחד עם הקשר מידי לחדירה במשגל מורבידי ומכני הופכים את העבודה , היוצאת דופן בגוף היצירה של ברוזואה למה שיכול להיות נתיב יצירה שהחליטה לא לפתח.
העיסוק שלה בזוגיות בפסלים של זוגות שוכבים בחיבוק- התגוששות או דיוקנאות כפולים עם לשון בחוץ מנכיחים קושי עצום שמתלווה למגע וכישלון מתמשך ביצירתו. בתערוכה אחד מסדרת פסלי העכביש שלה , מהעבודות המזוהות ביותר איתה. הפסל מ 2003 (שחבל מאד שנדחק לפינת חלל) מראה עכבישה גדולה וקטנה , כיחסי אם – ילד טעונים , חסות רעילה. שורת דיוקנאות מבדים תפורים- מאוחים יחד מתיחסים למסכות, לתחבושות ופציעות יצוגים שהותכו מזיכרונות זוועות מלה”ע הראשונה שראתה כילדה, היחסים המנוכרים שחוותה במשפחתה ותחושה של אילמות.

כוחה של האמנות של בורזואה נעוץ בכך שהיא עוסקת בנרטיב האישי המורכב שלה ומתוך הפרטיקולריות  יוצאת ונוגעת בשדות רחבים ועל זמניים, במכנים משותפים שחוצים תרבויות, בגרעין של האנושי .

מוזיאון תל אביב לאמנות
אוצרים ג’רי גורובוי  וסוזן לנדאו

לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות   

 www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

החלה ההרשמה לקבוצת סיורי האמנות הקבועה  2017-18 לפרטים כיתבו ל