התערוכה של עילית אזולאי היא כישלון מפואר: תערוכה מעוצבת בקפידה, עבודות עתירות עלי זהב וארשת אינטלקטואלית שמותירה את הצופים מרוחקים ומנותקים מהעבודות . עצם הדברים מסתמכת, כך נכתב בטקסט הנלווה, על שלוש שנות מחקר אינטנסיבי של האמנית ואסיסטנטים באוסף המוזיאון וארכיוניו. למרות זאת, במקום להעמיק, לדלות ולחדד רגישויות, היא משטיחה עבודות וחפצים ממקורות מגוונים לבליל אחיד ,ציבעוני, בוהק ורדוד. השימוש הליברלי בזהב והשימוש בתאורה המאירה את העבודות כמו שרידי קדוש מנסים, לשווא, לשוות לעבודות הילה, אותה הילה שמאז האיר וולטר בנימין את אובדנה ב”עידן השיעתוק” העיסוק בה אינו שוכך . התערוכה מלווה בטקסטים רבים אותם מקריא נועם גל, האוצר באוזניות העומדות לרשות
המבקרים. הטקסטים נעים בין תיאור של מה שרואים (מצד ימין או שמאל), חזרה על הכללות נפוצות ובעיתיות “מסכות טיקסיות מאוסף אפריקה ואוקיאניה …” ואמירה שכל אלו, כל האוביקטים בעבודה, “מגלמות את שיגרת העבודה של אזולאי בפרויקט”,פניו של הפרויקט פנימה, לעשייה הסמי מחקרית – העבודות והאוביקים באוסף שוליים בלבד או שהם, כמו נעלמים במשוואה, נותרים אנונימים . בעוד שיש יופי רב בקונספט של מחקר המניפסטציה החזותית שלו כאן מאכזבת מאד.
ההחלטה העקרונית של המוזיאון להציג את אזולאי, החלטה שהתקבלה וודאי לפני למעלה משלוש שנים היתה נכונה, ולכאורה משוללת סיכון. אזולאי הצטרפה לשורה ארוכה של אמנים שמוזאונים הפכו למושא בעבודותהים. בין הדוגמאות הבולטות סרט של רוזלינד נאששיבי ולוסי סקאר Rosalind Nashashibi and Lucy Skaer שנעשה במטרופוליטן בניו יורק ב2006 וכמובן סידרת צילומי המוזיאונים הגדולה והמרשימה של תומס שטרות Thomas Struth. הקרירה של אזולאי נסקה במהירות מאז סיימה תואר שני בבצלאל ב 2010 עם עבודות מצוינות (ששיבחתי בהרחבה) שכבר הכילו את הכיוונים שדומה שכעת השתבשו, התאהבו בעצמם באופן נרקיססיטי. העבודות המוקדמות היו פנורמות של מה שנראה כקטלוג מצאי זיכרונות שנבנו מתצריפים של תצלומים דיגיטליים. מאוביקטים מחיי היום יום יצרה אזולאי ויזואליזציה של זרם תודעה שהיו בו גם רגישויות רליגיוזיות . הקשר לעבודות של אמנים אחרים (על כל הקו מאנדראס גורסקי עד ברי פרידלנדר) בלט אך הן היו בעלות סגנון לחלוטין משלה. ההכרה הגיעה, כאמור, במהרה ואזולאי מציגה תדיר בחו”ל ובארץ כשעבודתה נחשבת, אקסיומטית, כאיכותית.
“עצם הדברים” ממשיכה, ביתר שאת, את הבעיתיות שניכרה כבר ב “הכמוס הגמור בגלוי” שהוצגה במוזיאון הרצליה ב 2014 במקביל לתערוכה ב KW בברלין. אז צמח הפרויקט ממחקר שערכה לגבי 85 פריטים מגרמניה ועיסוק במבנה העתיק של המוזיאון בברלין. בהרצליה הוצגו על קוליסות תצריפים של צילומים שעובדו במחשב. המראה הזכיר חללי תצוגה מאולתרים בירידים והצפייה לא קיבלה כל ערך מוסף בגלל האופי האינדקסיאלי של העבודה .
המקומם ב”עצם הדברים” הוא האופן המניפולטיבי בה האמנות מרוקנת מכוחה – הקולאז’ים הם פחות , הרבה פחות, מסך חלקיהם, הזהב אינו יוצר הטמרה והמסגרות, היפות מאד, דומיננטיות מאחר ויש כמה וכמה מהן בכל קולאז. האנקדוטות שמוזכרות בטקסט נשארות מעורפלות,והאמירות על אוסף הן “על אוסף כלשהו” אך חוסר הקונקרטיות אין בה די כידי להפוך את האוסף למטאפורה אוניברסלית. הפרשנות לעיתים מביכה: על שבר כד פלישתי מאוסף משה דיין נאמר ש”שבר במרכזו מזכיר את המחלוקת שהתעוררה עם רכישתו “. איזה מחלוקות מזכירים אפוא שברים אחרים, תופעה נפוצה למדי, בשאר האוביקטים הארכאולגיים במוזיאון? גם שמות העבודות, הלקוחים מספרי יואל הופמן, משאירים תחושה של איצטלת התפיטות ולא פואטיות, תותח נוסף שהופעל בניסיון ליצור תערוכה אנינה.
אוצר: דר’ נעם גל. מוזיאון ישראל, ירושלים. א’, ב’, ד’, ה 10:00-14:00 ‘ . ו 16:00-21:00 ‘ . ג 10:00-17:00 שבת 10:00-17:00
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com
Ilit Azoulay / NO THING DIES
Ilit Azoulay’s exhibition is a glorious failure is designed with painstaking care, works richly decorated with gold leaf, bearing an intellectual expression that distances viewers. No Thing Dies is based, states the gallery text, on three years of intensive research by the artist and assistants in the Israel Museum Jerusalem’s collection and archives. And yet, despite this, instead of deepening, filtering and sharpening sensitivities, she flattens artworks and objects from varied sources into a uniform mixture – colorful, shiny and shallow.
Azoulay’s liberal use of gold and illumination alluding to holy relic’s attempts vainly to provide an aura, the same aura that Walter Benjamin lamented as lost in the “age of mechanical reproduction” and which artists have not ceased to engage.
The Israel Museum’s decision to present an exhibit by Ilit Azoulay was correct, and on the surface, without risk. Azoulay joins the long list of artists who took museums as their subject matter. Among the most outstanding examples are: the film by Rosalind Nashashibi and Lucy Skaer made in the Metropolitan Museum of New York (2006) and Thomas Struth’s series of photographs of museums. Azoulay’s career developed rapidly since she earned her MFA from the Bezalel Academy of Art in Tel Aviv in 2010 with excellent works (which I praised). They had contained the directions that seem now to have been disrupted by a narcissistic attitude.
What is disturbing in No Thing Dies is the manipulative way in which the art is emptied of power – the collages have become much, much less than the sum of their parts; the gold does not perform transformations; and the very lovely frames are dominant, since there are several of them in each collage. The names of the works, taken from Yoel Hoffmann’s book, leave viewers with a feeling of pretentiousness rather than the poetic, another cliché of refinement in this disappointing exhibition.
Israel Museum,Jerusalem
Curator: Noam Gal
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write thewindowartsite@gmail.com