הביאנלה ה 15 באיסטנבול נאצרה בידי Elmgreen & Dragset צמד האמנים הסקנדינביים היוצרים בברלין שב 2016 הציגו תערוכה בינונית למדי בתל- אביב. במידה רבה זוהי הרחבה, מתבקשת, של עבודתם בשני העשורים האחרונים. הכוונה במיוחד למיצב The Collectors ,בביאנלה ה 53 בוונציה 2009 שהיה ביתן מאוחד באופן חד פעמי של המדינות הסקנדינביות בו יצרו “בית” של אספנים. במיצב המבריק והשנון הציגו עבודות של אמנים שונים, ביניהם מאורציו קאטלן, ג’ונתן מונק, וולפגנג טילמנס.
שם הביאנלה, השכן הטוב, יוצר מסגרת רופפת למדי בה יצקו האוצרים שלל שאלות על אחר ואחרות, הגירה וסובלנות. הביאנלה השנה מתאפיינת בפרופיל נמוך יחסית לביאנלות קודמות באיסטנבול, אך למרות זאת אינני שותפה לביקורת החד משמעית שהושמעה נגדה כביאנלה מהוססת שאינה פוליטית דיה. אמנם אין התיחסויות ישירה להסלמה בטורקיה אבל יש אמירה על כוח ודיכוי שאין צורך ברגישות גבוהה במיוחד כידי להבין את זיקתה למקום ולזמן. הנושאים הבולטים נטועים בעבודות קודמות של האוצרים: שאלות של יחסי אמת ובידיון שצובורות חשיבות מיוחדת בעידן בו fake news הפך למושג שכיח , אמנות ועיצוב ו(כמובן) מיגדר וגזענות. מתוך ששה החללים בהם נערכת הביאנלה שניים הם חללים ביתים שמוצג בהם זכר חיים בדיוניים, בדומה לעבודתם בונציה ב 2009 , או בית אדריכל היקטיבי שיצרו בתערוכה ‘Tomorrow’ ב V&A בלונדון ב 2013. גם הדיון בזכויות הומוסקסואלים מודגש, ושוב מדובר באמנים שיצרו בברלין את האנדרטה המרכזית לקורבנות ההומוסקסואלים של הנאצים.
הפריסה המצומצמת יחסית של הביאנלה במרחב העירוני של איסטנבול היא במידה רבה החמצה: חמישה מהאתרים קרובים זה לזה מרחק הליכה . בעיר העצומה ובעלת אינספור הפנים מסעות הגילוי של האתרים הוסיפו רבדים לניתוח ולחווית האמנות. איכות האמנות רחוקה מלהיות אחידה-לצד עבודות מעולות יש לא מעט מאכזבות ואחדות מביכות ממש. באיסטנבול מודרן התערוכה חלשה ביותר וכך גם המיצב של קואפוטיב האמנים Yoğunluk שעיצבו בדירה בשכונות Beyoğlu כבית בו שוכנת מעין רוח רפאים.
שתים מהעבודות המעולות בביאנלה הן “מוזיאון הבית של האיש הבוכה”House Museum of an Unknown Crying Man מיצב של Mahmoud Khaled, ו Belt Out, פסל מעולה של Monica Bonvicini הניצב, לצד עוד עבודות טובות שלה ושל אמן נוסף ב Küçük Mustafa Paşa Hammam.
חאלד, אמן מצרי,פועל בנורבגיה. בבנין אפור לבן בסגנון הבינלאומי, בשכונת Beyoğlu, מיקם את מעונו הפיקטיבי של מצרי שעזב את מצרים בשל רדיפתו כהומוסקסואל. הסיפור מגולל במדריך קולי שמשרטט את הרגלי הדמות המומצאת, הומוסקסואל, בעיקר דרך עיניהם של “שכניו”. הסיפור פשטני למדי: איש מופיע בשכונה באיסטנבול ,מסתגר בביתו, מנגן בפסנתר
קטעים קלאסיים, מאזין לNe me quitte pas בביצוע של זאק ברל, מצייר טבע דומם וכפי שהופיע כך גם נעלם. ה”שכנים” מכירים אותו בעיקר מכך שפעמיים ביום רחץ במקלחת שתקרתה זכוכית ואז גם צפה בסרט קצר, וחוזר, בטלויזיה היחידה בבית. הסרט הוא סיפור על ניסיון מהוסס ליצור הכרות עם גבר אחר באתר הכרויות, ניסיון המסתיים במעצר בידי המשטרה. העבודה מתקשרת לתקדימים של מוזאונים וסיפוריים בידיוניים שיצרו האוצרים של הביאנלה, ואחרים כמו חליל רבאח שיצר בביאנלה באיסטנבול ב 2005 את ה The Palestinian Museum of Natural History and Humankind וכן ל”מוזיאון התמימות” של אורחאן פאמוק (הסופר הטורקי זוכה הנובל שספריו מתרחשים בעיקר באיסטנבול). אם נרצה אפשר לחשוב על בניית התעתוע גם בהקשר “Treasures from the Wreck of the Unbelievable” תערוכתו של דמיאן הירסט המוצגת בונציה עד דצמבר.
כוחו של “מוזיאון הבית של האיש הבוכה” צפון באופן בו נארגים דימויים למסע בו הצופה עובר בתחנות טעם שונות: בקונבנציות מוכרות של טעם גבוה ונמוך,מזרחי ומערבי והדרך בה אלו עוטפות ומרככות את ההיבט הווויריסטי, המציצני שיש להשתתפות הצופים.
“האיש הבוכה” דימוי של גבר שידיו מליטות את פניו, המופיע על שלט שער הבית מתברר, תוך סיור, כרישום של פסל שחור הניצב בכניסה לדירת המגורים. בבית חוזר שוב ושוב דימוי ה”ילד הבוכה”, ציור של Giovanni Bragolin האיטלקי שמאז שנות ה 50 היה לדימוי פופולרי ששוכפל והועתק ברחבי העולם לרבות באזור המזה”ת. הוא הפך סמל לתרבות נמוכה, לקיטש, לטעם רע, היפוך מושלם לתרבות גבוהה מודרניסטית שנתפסה כאידאל . דיוקן הילד הבוכה מקשט צלחות בחדר האוכל, ודיוקנו השלם מוצג לצד רישומי קיטעי פניו על הפסנתר, מיקום מקובל לצילומי משפחה, כאילו השאיפה להבין אותו, לנתח את מבטו, היתה אובססיה של הדמות. הילד, התגלמות התמימות מוצג כאלתר אגו לגבר שחייו השתבשו ללא הכר.
התיחסות לתרבות גבוהה עולה מתחביביו של “האיש הבוכה” – ציור, נגינה וקריאה. תלויה מעל למיטה בחדר השינה יצירה של הדייר הבית משני מגשים זהים, מחווה, כך מסביר המדריך הקולי, ל (Untitled (Perfect Lovers עבודתו של Felix Gonzalez-Torres מ 1990 ובה שני שעונים מסונכרנים. האיש תלה מגש בזהב לצד מגש בצבעי קשת, כדגל הגאווה. הטיפול הביקורתי במפגיע כלפי היחס להומוסקסואלים אמיץ במדינה מבחינה חוקית מעמדם של להט”בים סביר אך בפועל הם סובלים אפליה מתמשכת. הבית יוצר חוויה שמצליחה להיות אינטימית, מענינת ואמפאטית. חאלד מאתגר מוסכמות טעם, מטעין איקונוגרפיה בחפצי יום יום וממסך את העבר הקרוב במסך מיתוס.
בחנות המזכרות של הבית (שדבר אינו נמכר בה) תלויות חולצות T לבנות, איזכור ללבוש האחיד בו הובלו, בפומבי גברים לבתי משפט במצרים על חטא ההומוסקסואליות ועליהן הכיתוב : I want you to know that I am hiding something from you . חיפוש מתמיד אחרי הזדמנות להפסיק להתהלך בצללים.
מוניקה בונוויצ’יני,אמנית איטלקיה שמקבלת הכרה בינלאומית הולכת וגוברת, יוצרת פעולה כמעט הפוכה – במקום שימוש בנרטיב ושימוש זהיר מורכב בדימויים, היא יוצרת פֶטיש – מוחצן, אלים, אפקטיבי וישיר מבחינה רעיונית.
במרכז חלל בחמאם עתיק (מ 1447) הציבה קוביה גדולה עטופה כולה בחגורות גברים שחורות,זהות, מתוחות. בעבר השתמשה בחגורות זהות לכיסוי ספה ומיזרון ועסקה,כמו במקרה זה במפגש של כוח, מין ואדריכלות. הקוביה השחורה מעלה על הדעת מייד את הכעבה, המבנה השחור במכה,קודש הקודשים האיסלמי. החץ המופנה נגד פונדמנטליזם איסלמי אינו מהוסס ומעיד על חשש עמוק.
בונוויצ’יני מציבה את כעבה- חגורות המאיימת, הדומיננטית, במקום שהיה מיועד לתרבות תענוגות הגוף באימפריה העותמאנית המתונה יחסית, מקום שכבר אינו פעיל. כניגוד מושלם לקוביה השחורה הושבו חלק מקישוטי האדריכליות בלבן גבס שהוא רוח רפאים רכה של צורה שנעלמה. החגורות שאבזמיהן בקו אלכסוני זה מתחת לזה יוצרות יחד צורת גלים –ברקים. העור השחור הבוהק ממחוזות האסטטיקה של סאדו מזוכיזם, של נאציזם וקבוצות פשיסטיות, לוקח את הצופים להירהור על רוע ממוסד ופרטי, שהרי חגורות הן נשק בהתעללות ביתית, בעיקר של גברים בנשותיהם או ילדיהם.
(על עבודות ואתרים נוספים בביאנלה ה 15 באיסטנבול בפוסט הבא ב”החלון “)
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com
The 15th Istanbul Biennial, curated by the Berlin-based Scandinavian artist duo Elmgreen & Dragset, is, to a large extent, an expansion of their artworks made over the past two decades, especially The Collectors shown at the 53rd Venice Biennale (2009) in which they created a collectors’ “home.”
The title of the Biennial, “The Good Neighbour,” creates a shaky frame into which the curators have cast numerous questions about ‘the other’ and ‘otherness,’ emigration and tolerance. Although there are no direct references to the political and social escalation in Turkey, the Biennial does make a statement about power and repression that does not require great sensitivity to understand its link to time and place. The quality of the exhibitions is far from consistent: along with first-rate works are quite a few disappointments and a few embarrassing pieces.
Two of the outstanding artworks are by Mahmoud Khaled, the installation House Museum of an Unknown Crying Man, and the superb sculpture by Monica Bonvicini, Belt Out, at the Küçük Mustafa Paşa Hammam.
Khaled situated his fictional museum in the Beyoğlu neighborhood, as the home of an Egyptian man who left Egypt where he was persecuted for his homosexuality. The story is told through earphones describing the daily life of the invented figure, mainly as seen by his “neighbors.” In the house, the image of the “Crying Boy” is repeated throughout. Since the 1950s, the painting by Giovanni Bragolin became a popular image reproduced and copied throughout the world, including the Middle East, to become a symbol of “lowbrow” culture. The portrait decorates the plates in the house, while a large one is exhibited alongside partial drawings of the face and set on the piano, the accepted place for family photographs, as if the “crying man” were obsessed with striving to understand the figure.
Italian artist Monica Bonvicini has operated almost entirely in the opposite direction: instead of using a narrative and cautious use of complex imagery, she has created a fetish which is very extroverted, effective, and philosophically direct.
At the center of the ancient hammam (built in 1447), Bonvicini installed a large cube entirely covered with identical men’s black belts stretched over the cube. The sculpture immediately brings to mind the black, square-shaped shrine of the Ka’aba in Mecca, Islam’s “holy of holies.” The inference as to the negative implications of Islamic fundamentalism is in no way hesitant but shows deep fear.
(More about the Biennial in my next post).
