הביאנלה הים תיכונית בעמק סחנין – OUT OF PLACE

הביאנלה הים תיכונית השלישית מרתקת  ומתעתעת – היא פוליטית במפגיע אבל נמנעת מכל נגיעה בחביות אבק שרפה מקומיות של הכיבוש והסכסוך עם הפלשתינים, היא נדמת לרגע כתגשמות חזון הקיום המשותף  אבל האצירה על ידי ישראלים יהודים בלבד ומיעוט האמנים המקומיים  בה בולט. עד היום נסוב בעיקר על מה שאין בה – אילו אמניםביטלו השתתפות – ולא על מה שיש בה – עבודות מענינות של חמישים אמנים ,חלקן מעולות .חיפוש קצר באינטרנט מגלה שעיקר פרסומה היה קשור לכך שערב פתיחתה ביקשו האמנים זינב סדירה הצרפתייה־אלג’יראית, בוכרה חלילי ואיטו ברדה הצרפתיות־מרוקאיות, האמן הלבנוני־אמריקאי ואליד ראדד והאמן הלבנוני אכרם זעתרי, שעבודותיהם הושאלו ממוסדות בצרפת, להסיר את עבודותיהם מהתערוכה, מתוך התנגדות עקרונית להציג בארץ .

הדרישה יצרה דיון בשאלת הבעלות על דימויים ועבודות, דיון שהיא בעל זיקה לדיונים שהתנהלו בארה”ב ב 2017 בעיקר על יצוג היסטוריה שחורה בידי אמנים לבנים ( https://news.artnet.com/art-world/whitney-biennial-christopher-lew-dana-schutz-906557) הכוונה במיוחד לציור Emmett Till של Dana Schutz  שהוצג בביאנלה בוויטני. מדובר בדיון מעניין ומורכב אך כזה שכמעט דחק הצידה את מה שיש בביאנלה הים תיכונית  – עבודות של מעל חמישים אמנים, חלקן מצוינות ,המוצגות  בסביבות מסחר מלאכה ומבני ציבור ביישובי משגב, סחנין, עראבה ודיר חנא . התקדימים להצגת אמנות בסביבות כאלו רבות ,בעולם וגם בארץ, כך היה למשל בביאנלות בהרצליה ותל אביב , במנופים בירושלים, וגם בביאנלות הקודמות בסחנין. למרות האמור דומה שהאוצרים נכנסו הפעם יותר לעומק הרקמה הסביביתית והסיור מביא את המבקרים לפינות בלתי רגילות החל ממסגד פעיל ועד למשרד עו”ד . משיחות עם אנשים באתרים השונים דומה שהאמנות, שמוצגת במקומות אלו מזה כחצי שנה הפכה לבת בית, אולי סמל לאופציות חשיבה שלא נלקחו בחשבון בעבר.

ההגדרה של הביאנלה כ”ים תיכונית” נזילה למדי – יש ב יצוג לאמנים ישראלים ואמנים מטורקיה אך בולטים בה גם אמנים אמריקאים אירופאים ואפריקאים ממקומות מרוחקים למדי מהים התיכון. המכנה המשותף  הוא התיחסות  לשאלות של אלימות , ברוטליות ודיכוי בעיקר ביחס למשבר הפליטים המתמשך, בדיוק השאלות שעמדו במרכז תערוכות רבות במהלך השנתיים האחרונות כמו למשל    The Restless Earth המצוינת שאצר  Massimiliano Gioni והוצגה בקיץ  2017 במילנו.

השימוש שנעשה בעבודות וידיאו מעניין: מרבית העבודות מוצגות על מסכים בגודל  של טלויזיה גדולה מאלו  המציגות בליל בלתי פוסק של חדשות, ספורט וקליפים של מוסיקה שהפכו לסטנדרט כמעט בכל חלל ציבורי. לתוך ההקשר הרדוד, השיטחי שמתקשר להקרנות כאלו חודרות עבודות מצמררות כמו “הדייר” של  מוחסן מחמלבף הבמאי האיראני  המספר את סיפור כשלון השתלבותו של פליט באנגליה ומוצג במרכז קיימות של מועצה האזורית משגב  (לצד עבודות טובות של אדל אבדמסד, ג’ני הולצר ופיונה טאן ) או Inches עבודה  מרשימה של תומס גלר השוויצרי המשתמש בחומר ויזואלי מ The Thin Red Line סרט  אמריקאי של Terrence Malick על המלחמה  באוקינוס השקט יחד עם פס קול מהסרט  Any Given Sunday של אוילבר סטון העוסק בספורט .

נאום על כיבוש המגרש המשמש כפס קול לתמונות מלחמה נשמע בנאלי אך הוא עשוי באופן מדויק כל כך שהאפקטיביות שלו מלאה. האמירה, על בנאליות אפקטיבית נכונה ללא מעט מהעבודות. הקריאה של הביאנלה להומאניות ברורה ואיכות (רוב) העבודות מבטיחה שגם תשאר מענינת.
בביאנלה נוצרים לאמעט רגעים שיש בהם הפתעה אך כזו שלאחריה באה ההכרה ששם נחשפות דעות קדומות ומידה של אורינטליזם : לפני אוהל אירוח בדואי בדיר חנא עומד רמזור שהוא עבודה של סימון בלו פיינרו ,אוצר הביאנלה יחד עם אביטל בר שי המציגה בסמוך. הרמזור עובר מlove    בירוק ל don’t love , היגד צפוי למדי, כמעט מתוחכם בפשטנותו. מדובר  ברמזור היחיד בדיר חנא, עראבה וסחנין כך הנוכחות שלו מעוררת מחשבות נוגות  על חלוקת משאבים בגליל (בעיקר אחרי תנסות בפקקי התנועה בתוך הכפריים-עיירות המארחות את הביאנלה).

בתוך האוהל מוצגות עבודות מהסדרה “הנשים ללא חת של קאבול “של ללה אחמדזאי האפגנית היוצרת בגרמניה, כהרחקת עדות ביחס למצבן של נשים בקהילות המוסלמיות ובקהילות נוספות גם בארץ .
צילומי חיילות של אנג’ליקה שר במשרד עורכי דין, עבודות של משה גרשוני וגונתר פרוג במוסכים , ווידיאו של אלמגרין ודרגסט (אוצרי הביאנלה שנסגרה לאחרונה באיסטנבול ,ומי שהציגו תערוכת יחיד גדולה במוזיאון תל אביב ) במסעדה, הם רגעים- אנקדוטות. המעניין ביותר הן העבודות המוצבות במסגד , פעיל, בדיר חנא. ליד הדפס עבודת פרפרים של דמיאן הרסט (עבודות מקוממות בשל השימוש הנפשע שנעשה בעבודות המקור בפרפרים חיים ) המתיחסת לחלונות הרוזטה של כנסיות, מוצגות עבודות עץ העוסקות בדגמי ערבסק של מוחמד קאליש, וציורים של משה קופפרמן שאבסטרקט הקודר שלהם מסתתר נרטיב כאב, צרוף כמעט אבסורדי של זיכרונות וזמנים, דתות וכמיהות.

הביאנלה הותקפה מהיבטים שונים מעבר לשיח על גוון קולוניאלי- אורינטליסטי, ובמיוחד לגבי היחסים של הביאנלה כמוסד עם האמנים המציגים (תמוה שאין באתר רשימת אמנים משתתפים). בתחילת דצמבר התפרסמה ידיעה  מפתיעה שבית המלוכה של בחרין יממן את קטלוג הביאנלה וכעת מותר לחכות ולראות אם הדבר יצא לפועל . בסופו של יום, מדובר בארוע שאכן יוצר מפגש בין קהילות שונות כשהאמנות היא עמוד התווך ומסמן  גם אם בהיסוס, אפשרויות תרבותיות  חדשות, שבירות.

לפרטים על סיור מיוחד לביאנלה הים תיכונית בעמק סחנין ב 27 ינואר 2018 
thewindowartsite@gmail.com 

 ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות                                     www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )