רגע פואטי נוצר שעה ששתי תערוכות של בנים , ביולוגים וסימבוליים של משה גרשוני , מוצגות במקביל בשני חללים של גלריה גבעון , הגלריה איתה עבד בעשורים האחרונים לחייו.
גרשוני הפך לפטריארך של אמנות ישראלית עוד בחייו.יתכן שבמבט היסטורי נחשוב עליו,יותר מאשר על אחרים, כעמוד התווך של האמנות המקומית החל משנות ה 70 (בדומה למידת ההשפעה של זריצקי בעשורים שלפני כן ). לציון שנה למותו נערכת בגלרה גבעון התערוכה “מה שנותר” שאצרו ילדיו אורי גרשוני, ארם גרשוני ועתר אשל. בפורום גבעון , חלל התצוגה הלא מסחרי של נעמי גבעון בנוה צדק, מציג ישראל קבלה, ובלי קשר ליום השנה (כבר מנובמבר 2017) את “אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות” , תערוכה שהיא התדיינות עם ,אולי מחווה לגרשוני של אמן ששייך למעגלים תהמרחבים של אמנות ישראלית , אלו המהווים אלטרנטיבה של ממש לאזור הקטן , הצרשהוגדר בעבר כזרם מרכזי.
שתי התערוכות מאירות היבטים פחות מוכרים בעבודה של גרשוני ובקריאה שלו ובשל מעמדו ,המיוחד , חסר התקדים, בשדה הישראלי הן מענינות. האוטביוגרפיה היתה חומר מרכזי בעשיה של גרשוני ומהלכיו האישים –משפחתיים היו חלק אינטגרלי בפרשנות עבודותיו . התערוכה בגבעון בה עבודות שחלקן המכריע לא הוצג מעולם , היא כמונולוגים של בניו עם האב . אורי וארם שלכל אחד קריירה אמנותית מצליחה מתבונן באופן שונה ביצירה ובולט שאין , לפחות לא בתערוכה זו עבודות משותפות, ולא הוצבו בה מחוות לאב. כל אחד הוא אי .
קבלה מציג עבודות שחלקן יכלו להחשב לעבודות של גרשוני אך הן אינן חיקוי אלא תוצאה של אימוץ של התחקות, של חופש להפגין ולהחצין את מה שקרוב לליבו . העשייה אינה חיקוי , אלא מקום בו מידה רבה של הזדהות , עם חומריות וצורה ורגש ופחות של עולם אסוסיאטיבי. זו מתורגמת לעולם חזותי דומה . העבודה של קבלה מובילה לדיון על הזיקה בין אמן יצירה וסגנון , דיון שמשתרע לכיוונים שונים .מעניין לחשוב עליו בהקשר לאמנית בינלאומית כמו (Elaine Sturtevant (1930-2014)האמריקאית שיצרה עבודות זהות בעקבות אמנים כמו גספר גונס וורהול, דושאמפ או פליקס טורס וכינה זאת עשייה של repetitions , חזרות . לצורות של גרשוני קבלה מכניס לעיתים טקסטים קבליים אבל התנועה שלו בעיקר בעבודות על נייר ניראית כהבנת התנועה של גרשוני. הדבר מזכיר את סיפורו של בורחס פייר מנארד, מחבר הדון קיחוטה*. מנארד, סופר צרפתי פיקטיבי שבורחס ממציא, הלוקח על עצמו משימה לחבר את דון קיחוטה של סרוונטס. לא להעתיק, אלא להגיע להבנה שלמה כל כך שהוא יחבר את הספר עצמו . קבלה מצייר צורות שנראות כצמחים חיים שמפרתק לראות את הזיקה בינם לבין רישומי הכנה של רקפות המוצגים בקומה השניה בגלריה גבעון, רישומים שלמיטב ידיעתי לא הוצגו בעבר.
קבלה מציג חפצים מצויים,מה שנראה כצומת של רוברט ראושנברג, סוריאליזם שהפך לז’אנרי, וחיקוייו בחוגים וחנויות עיצוב. הוא מנמיך ומשגיב לסירוגין , וכמו בציוריו , לש חפצים ואסוסיאציות , כמו עוד שביל יצירה שגרשוני יכול היה לקחת ולא לקח.
אירופה, כתוב מתחת לצילום, שחור לבן מ 1980 . גרשוני כתב זאת בצבע זכוכית אדום מתחת לנוף פתוח עם בית שהיה יכול היות במקומות רבים כל כך אבל האדום דם ,הגעגוע והיראה הופכים אותו לדימוי רודף וטורד עתיר זיכרונות ספציפים שלא תמיד נכיר ונדע. התחושה של הנגיעה במגמה , במה שמתחת לקרום מבליחה בתערוכה של קבלה בן הנוסף , האבוד של גרשוני כאב . הנגיעה הזו ,שהיא שעושה את העבודות הטובות של גרשוני לכאלו, נוכחת בתערוכה שאצרו ילדיו אבל כמו מסויגת.
* אבות ובנים איוואן טורגנייב 1861
* פורסם לראשונה ב1939 ו1941 בספר הסיפורים הקצרים גן השבילים המתפצלים .תורגם לעברית על ידי יורם ברונובסקי ב 1976 ,הוצאת הקיבוץ המאוחד
לפרטים על סיור מיוחד לביאנלה הים תיכונית בעמק סחנין ב 27 ינואר 2018
thewindowartsite@gmail.com
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
