פחדתי להירדם עוד – תמר הרפז, אסף חזן|Till I End My Song -Tamar Harpaz, Asaf Hazan

פחדתי להירדם עוד  היא תערוכה שמהלכת קסם. איכותה, חזותית, קולית ותיאטרלית צלולה להפליא. אפשר וצריך לדבר על הקשריה הרבים, על אסוציאציות  שעולות  בצפייה  כמו המוזיקה של גון קייג,  האמנות של רוברט ראושנברג, גוזף קוסות או פיונה הול. באופן מעניין היא מזכירה את האמנות  גוזף קורנל  (1903-1972) שהתערוכה היא כמו הגדלת ענק של ההיגיון שבקופסאותיו הקטנות המורכבות, העתירות פרטים. לו היה לקופסאות של קורנל, קול  וחיבור לחשמל אני מתארת לעצמי שהיו נשמעות כמו פס הקול הדופק, החורק , הצרוד והצרום  שיש לתערוכה הנוכחית. פחדתי להירדם עוד יוצרת חוויה ראשונית, גופנית  ובה קול ואובייקטים מחוברים ללא הפרד.

שלל פריטים תלויים ושעונים ומותקנים בחלל המוחשך:  משפופרת טלפון ועד שופרות (כמו זה שתוקעים בו בראש השנה וביום הכיפורים), מכף וכפיס עץ ועד גופי תאורה ולום ברזל, ודיסקית מתכת, שואב אבק אלקטרוני, שעון ותוף וכיסא. חוטי חשמל מחברים כמו ורידים את האובייקטים ושלל קולות בתזמור, שנדמה תחילה שהוא מופעל על ידי הצופים, שולט בחלל. הצליל, אגרסיבי , תופס -כובש חלל לא פחות מהאובייקטים הפזורים.  המיצב מאוזן היטב בין חללים עתירי פעולה ועצמים לכאלו השקטים, בין הקירות  הגלויים -קרועים לעידון האנין של התליה. הפגנות הווירטואוזיות עתירות הברק (ואולי רצון לרצות) שאייפינו חלק מהעבודות הקודמות של הרפז (כמו “אגס בבקבוק”) נעלמו כאן. “פחדתי להירדם עוד” היא עובדה בטוחה ומדוייקת ממה שעשתה בעבר .
השופר, אינו יכול שלא להיקרא באופן כמעט בלבדי בהקשרו  היהודי (ולא כקרן פגאנית, ככלי נגינה מוקדם, כוורסיה לקרן שפע) מאחר ועל התערוכה נפרש כמו צל שמה ” פחדתי להירדם עוד”. הציטוט לקוח מראיון עם אבות ישירון שנערך ב1970 על ידי עלי מוהר ובו דיבר ישורון על הנטישה של בית הוריו ועולמו היהודי בפולין, אלו שנרצחו בשואה והותירו את הבוז שלו לגלות ללא נמען :

“…. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. …שברתי להם את חגיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. ….וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, …קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, …כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד.”
למרות שמוטעה יהיה לקרוא את התערוכה רק בהקשר השירי הרי כוחו רב.  הוורבליות שעולה ממנה, הפירוקים והחיתוכים מעלים על הדעת, לא פחות מאבות ישירון גם את ז’ורז פרק.
הקולות, הסתומים, חסרי המילים שבתערוכה הם המוטיב החוזר בחלל שהקונסיסטנטיות שלו היא של חד פעמיות סדרתית, שנראה כמו רגע התפוצצות שקפא. מסלול ההליכה בתערוכה שתוי ומתנודד. בצל יבבות נוגות או תיפוף, הצופים מחפשים מקום לעצמם. אפלוליות התערוכה  מבטיחה לגלות סוד אך ככל ששוהים בה יותר מתברר שהרפז וחזן מנכיחים מצבים, צלילים  ועצמים מוכרים  ומודחקים . שוב ושוב מתעוררים חפצים, מקיימים דיאלוג בינם לבין עצמם כך שגם סימבוליקה בסיסית כמו  זמן ומוות בשעון מעורר או כיסא שפניו לקיר כמו פינת הענשה, הופכת חמקמקה.
התיאטרליות שבתערוכה בלתי מתנצלת .  הקצוות בה פרומים, כאילו לא  התנחלה במחשבתנו קביעות,  כאילו הקול והאובייקטים  ניתנים להמרה ושינוי, ומטמורפוזה, אם רק נמתין , אולי תתרחש.

אוצרת: ענת דנון סיון
מוזיאון תל אביב לאמנות

בהיחבא/אבות ישירון

מִכָּל הַדִּירָה, אֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן שֶלִּי, מִכָּל
הַמְּקֹמֹת, מִכָּל הַבָּתִּים, אֲנִי כָּאן, לְבַדִּי, בִּשְׁתִיקָה.
בֵּין הַכֵּלִים, הַמַּזְלֵג הַגָּדֹל שֶלִּי, הַכַּפִּית הָרְגִילָה
שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לִי קָפֶה. אֲנִי פֹּה לְבַדִּי.
חֲבִיבִים עָלַי כָּל כְּלֵי הָאֹכֶל שֶאֲנִי רָגִיל בָּהֶם.
הֵם אִתִּי יַחַד. לֹא מִשְׁתַּנִּים. תָּמִיד אֹתָם.
אֲנִי כְּאִלֻּ מֻחְזָק עַל יָדָם.
אִישׁ לֹא יָבֹא פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה לַמִּטְבָּח.

אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לְמָקֹם קָטָן. כִּמְעַט נִשְׁכָּח.
אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח. טז טבת תשמט, 23 דצמבר 4:20 1988 לִפְנֹת בֹּקֶר.

כְּלִי זֶה חֶרֶס הַנִּשְׁאָר, נִשְׁאָר לְבַדּוֹ
מֵהַסֶּרְוִיז, וְיֵשׁ לוֹ זִכְרֹנֹת
מֵהַצַּלָּחֹת שֶנִּשְׁבְּרֻ לְגַעְגֻּעִים.
חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט.

ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
  לפרטים על קבוצת סיורי האמנות  לעונה שתחל באוקטובר 2018  כיתבו  
thewindowartsite@gmail.com

Tamar Harpaz and Asaf Hazan: Till I end my song

 Till I end my song is an enchanting exhibition. Its visual, auditory and theatrical qualities are crystal clear. It is possible to address its numerous contexts – and the associations should be discussed, such as

music by John Cage and art by Robert Rauschenberg, Joseph Kosuth, and Fiona Hall.  The exhibition made me think of the boxes made by Joseph Cornell (1903-1972) – if they had sound and wiring, I imagine they would sound similar to the throbbing, creaking soundtrack by Hazan.  Till I end my song creates an immediate physical experience in which sound and objects are inseparably connected.

Numerous elements and clocks are suspended and installed in the darkened exhibition space, from a telephone receiver to a ram’s horn, including a wooden spoon and twig, electronic vacuum cleaner, watch, drum, and chair. Vein-like electric wires connect the objects.
The ram’s horn, or shofar, cannot help but be read almost exclusively in its Jewish context rather than a pagan horn as an early musical instrument, as a version of a cornucopia, since the Hebrew title of the exhibition is “I was afraid to fall asleep again” (differing from the English, Till I end my song). The quotation is from an interview with poet Avot Yeshurun in which he spoke about forsaking Jewish life and his parents in Poland, where they were later murdered in the Holocaust.
The wordless, mysterious sounds in the exhibition form a repeated motif in the space which consists of a series of one-time happenings like a moment from a frozen explosion.
The theatricality of the exhibition is unapologetic. The edges are unravelled, as if it had not taken its permanent place in our thoughts, as if the sound and the objects can be transformed and changed. If we pause, perhaps a metamorphosis will take place.

 Curator: Anat Danon Sivan
Tel Aviv Museum of Art

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 

www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write
thewindowartsite@gmail.com