התוספות לאוסף הישראלי הקבוע משרטטות מוזיאון שקשוב , יותר מבעבר, לזרמים הרעיוניים בציבור הישראלי, למה שאפשר לכנות הקונצנזוס החדש סביב ההיסטוריה של יהודים יוצאי ארצות המזרח שהסדרה “סאלח, פה זה ארץ ישראל” חיזקה את אחיזתו. ללב ליבו של החלק המוקדם באוסף , הציירים הא”י , אותה קבוצה שרובה ככולה יוצאי מזרח אירופה שציירו מקומיות מדומיינת הוכנסה העבודה שלושה ילדים מיוצאי תימן (1964).של איתמר סיאני, אמן שלא שוזף באור הזרקורים של עולם האמנות הישראלי . סיאני, יליד תימן עסק בשאלות של זהות אתנית לאורך כל שנותיו . התייחסות ספציפית נוספת ליוצאי תימן יש גם בעבודות של ליאור גריידי , המרתקות מבחינה תכנית. מזרחיות ופמיניזם הן הציר המרכזי בעבודה המוערכת והמוכרת מאד של ורד ניסים “אם אספר קורות חיי דמעות יוצאות לי מעיני” שטוב שנרכש לאוסף.
התייחסות ביקורתית לתולדות האמנות הישראלית , לקאנון שהתאזרח יחד עם זווית ראיה היסטורית מוגבלת , או מעוותת , עולה מהציורים נוף פריז, יום ו נוף פריז, לילה (2016) של אליהו-אריק בוקובזה. בוקובזה מביט בפריז עליה התרפקו האמנים הא”י במבט מפוכח שמובלעת בו ההבנה הבסיסית של היותו זר , של היות ממלכת האמנות דומה מאד, בקסנופוביה וחוסר הסבלנות לשדות רבים אחרים . בוקובזה שהעמיד בעשרים השנים האחרונות גוף עבודות שחוקר ישראליות ומקומיות במבט חודר במקביל ליצירת שפה וסגנון מובהק מוצג, סוף סוף, בהקשר מדויק.
עבודת חוטים וטקסטיל של אסתר שניידר , ספק חופה או סוכה מצוינת וכך גם “ללא כותרת” 2014 שטיח שרוף של אריאל שלזניגר שנעשה בהשראת סיפורים של שטחים עתיקים שהועברו בזמן המלחמה מאי המוזאונים בברלין למקום מסתור אך בכל זאת נפגעו בהפצצות . שלזינגר מציג שטיח פצוע , גלגול של אובייקט שנשדד ממכורתו ונושא צלקות של מלחמה לא לו . בווידואו Suddenly רועי מנחם- מרקוביץ מותח קו בין המצב הישראלי למצב הקיצונישמתאר סרגיי אייזנשטיין ב”אוניית הקרב פוטיומקין” ( 1925). סצנת המדרגות המפורסמת מועתקת לחדר מדרגות ישראלי ז’אנרי שבו שוב שוב , כמו סיוט נמלטים כל השכנים ספק מטיל, ספק מרעידת אדמה .
התוספות לאוסף ברובן טובות, גם אם יש תחושה שההגמוניה של סגנון האקספרסיוניזם המקומי נשמרה ובעיקר בציור כמו למשל זה של שגיא אזולאי שהוא סוג של קונפורמיות חדשה .
הצבה מעולה היא “מצב אייקוני של שרשרת במרחב” עבודה של יונה פרידמן , אמן אדריכל צרפתי (שחי בארץ עשור בלבד) העומד ליד העבודה החריפה, האירונית , של מיכאל חאלק שצייר את גדר ההפרדה בריאליות נוקדנית כל כך שהיא הופכת לאבסטרקט משכנע . הכותרת המרירה “נלבישך שמלת בטון ומלט ” לקוחה מ “שיר בוקר” של אלתרמן והפכה מזוהה עם כל הרע שנלווה , אקולוגית ורעיונית , של מפעל ההתיישבות. העבודה של פרידמן מביעה ונובעת מתפיסותיו החדשניות של אדריכלות שתאפשר חופש לתושבים, כפי שניסח בסוף שנות החמישים במניפסט שכותרתו הייתה ” Mobile architecture” אדריכלות תנועה , כשכוונה הייתה לתנועה, מרצון של אנשים. חבל שהציבו בחלל זה עבודות נוספות (טובות בפני עצמן אך מיותרות במיקום זה) ובכל זאת הצבת העבודה המינימליסטית האוורירית של פרידמן זו מול תיאור החומה , התגלמות המגבלות , הגבולות הבלתי רציונליים ובמידה רבה האמונה שדיכוי יכול להצליח, יוצרת חלל יפה מאד אסטטית ואמירה פוליטית מובהקת .
אוצרת:אלן גינתון
מוזיאון תל אביב לאמנות
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com
Remotely Related:The Museum Presents Itself III: Renewed Display
The additions to the Permanent Collection of Israeli Art form the picture of a museum much more attentive to the Israeli public’s changing historical outlooks than it has been in the past. This can be seen as the “new consensus” as to the history of the Mizrahi Jews. Into the core of the early works in the Collection by the Eretz Israel Painters, who mostly originated from Eastern Europe, the new addition Three Yemenite Children (1964) is by Itamar Siani (b. 1941, Yemen), a painter who has been engaged in issues of ethnic identity throughout his life. Outstanding themes of Vered Nissim’s video, If I Tell You the Story of My Life, Tears are Coming out of My Eyes (2015), are ethnicity and feminism.
A critical approach to the history of Israeli art, to the canon that became fixed along with a limited (or twisted) historical viewpoint, arises from Eliyahou Eric Bokobza’s paintings Parisian landscape, day | Parisian landscape, night (2016). Bokobza‘s gaze at Paris, ideal city and inspiration of the Eretz Israel Painters, is a sober one, embodying the realization that he is an alien, that the kingdom of art is tainted with xenophobia. Esther Schneider’s Untitled textile and fiber work, which may be read as a marriage canopy or sukkah booth, is excellent, while Ariel Schlesinger’s Untitled (2014) is a burnt carpet inspired by stories of ancient carpets transferred during the war from the museum complex in Berlin to a mystery location for their safety, yet were nevertheless were damaged in the bombings.
A highlight in the exhibition is placing Iconic Status of a Space Chain (200) by Yona Friedman, a French artist and architect who lived in Israel for one decade only, near the ironic painting by Michael Halak, I will dress you in a gown of concrete and cement (2014), depicting the Separation Wall with such painful realism that it becomes a convincing abstract. Juxtaposing Friedman’s minimalist work with the Wall, embodiment of limitations, irrational borders, and, to a great extent, the belief that repression can succeed, creates a very beautiful space and a clear political statement.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write
thewindowartsite@gmail.com