תערוכת בוגרי צילום ואמנות ב”מנשר” מעניינת ויש בה כמה הבטחות שבולטות מתוך מנעד איכות רחב (אך לא שום דבר שגרוע מבנאליות). צפייה בה יוצרת הרגשה של מקום שמעודד חיפוש כיוון ולא בשיווק תדמית של אמנים/אמניות.
“בשם האב”, מיצב הווידאו והאובייקטים של אדווה רז, תערוכת יחיד לכל דבר, מצוין. רז, שאביה הלך לעולמו לפני שנה, יצרה שורת טקסים פרטיים המתייחסים לטקס טהרת המת ולמנהגי אבלות יהודים וכן לרצון לשחזר מגע ולהביע את הגעגועים מול הסופיות הבלתי נתפסת של המוות . בטקסט הנלווה היא ציינה שכאחות בין חמישה אחים היא ביקשה לתבוע מקום לעצמה, כאשה במנהגי האבלות.
רז מלבישה על רגליה את הפרוטזות של האב, משחירה את חולצותיו הלבנות במים שחורים בהם היא טובלת, משפשפת את רגליה עד כאב, הופכת את הצווארונים המעומלנים של חולצות לבנות לאובייקט קינטי, למניפה מכנית.
העבודות נמצאות בשיח עם עבודות אמנים מוכרים, במיוחד מניפת הצווארונים המתכתבת עם מניפות הנוצות של רבקה הורן. קווי הדמיון לעבודות של אמנים שונים אינם מורידים דבר מהכוח של האסתטיקה המגובשת שרז מציעה . התחושה הטקסית נוכחת היטב והסובלימציה של האבל לשורת מעשים מרשימה. אני סקרנית לראות עבודות של רז בעתיד.
חיפוש אחר משמעות בדימוי מהעבר מניע את המיצב של יעקב קרצין . הוא חזר לחפש ספסל שבנה סבו לפני כעשרים שנה בהתנחלות בית אל, בה הוא נולד . קרצין מצא רק את גדמי המתכת עליהם נחו שלבי הספסל ומנסה לעקור אותם ללא הועיל . הסימבוליקה ברורה: בעבודת וידיאו הנעה בין מסך מפוצל לדימוי יחיד קרצין החופר באדמה בגוף עליון חשוף וחסון ומעצב עצמו
בדמות החלוץ, “היהודי החדש” בתעמולת המוסדות המיישבים בתקופת טרום והמדינה וכך, מתייחס לאופן בו מתנחלים אמצו אתוס זה כידי להשתייך לקונצנזוס הישראלי. הוא מנציח כישלון – הכישלון לשחזר את הספסל והכישלון לעקור את שרידיו. שני צילומים של גדמי המתכת , בגודל טבעי יוצרים זיקה בין האובייקט הפונקציונלי לפיסול מתכת שמזוהה בארץ לעתים קרובות מאד עם אנדרטאות.
אופירה שפיץ יוצרת פסלים גדולים אמורפיים שפני השטח שלהם מפות גזורות והם מרשימים באופן בו איחדה צורות אלו עם טקסט חזותי שהביע אמון מוחלט ביכולת “מדעית” לתפוס את העולם. העבודות נשענות על למסורת ארוכה של שימוש בקרטוגרפיה באמנות עכשווית של אמנים בינלאומיים בהם Alighiero Boetti, ‘ Grayson Perry, Rirkrit Tiravanija , וגם הזיקה לעבודות של אתי אברג’יל , כמו זו שהוצגה לאחרונה בתערוכה קבוצתית בגלריה דביר ניכרת.
עוד בוגרים שעבודותיהם בולטות לטובה הם עידו בן ארי העוסק בהפרעות ראייה של זיהוי פנים ומפרק את ההרהור בנושא למיצב, ליאת כהן שמשתמשת בחומרים ביתיים בניסיון שמצליח חלקית ליצור פואטיקה, ויואב ניר שיצר עבודות ווידאו וסטילס שעניינן ההשפעות הנפשיות ההרסניות של בגידת הגוף .
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com
Follow me on Instagram: smadarsheffi
The graduates’ exhibition from the Art and the Photography Department of Minshar Art College is interesting, comprising several promising works standing out from the broad range of quality (with nothing worse than banal at the low end of the range).
“In the Name of the Father,” Adva Raz’s video installation with objects, a virtual solo exhibition, is excellent. Raz, who lost her father last year, creates a series of personal texts referring to the Jewish ritual washing of the body and mourning customs, as well as the desire to recreate the contact, to express her yearnings when faced with the inconceivable finality of death. Raz puts her father’s prostheses on her own legs, blackens his white shirts with black water, changing his starched white collars into kinetic objects forming a mechanical fan. The works correspond with works by leading artists, especially Rebecca Horn’s fan of feathers. The similarities do not detract in any way from the solid aesthetics Raz proposes. I am curious to see what Raz creates in the future.
A search for meaning in an image from the past motivates Jacob Krechin who went looking for a bench which his grandfather built in Beit El about 20 years ago. He found only the metal stumps, which he attempted to uproot without success. The symbolism is clear: in a video work moving between a split screen and a single image,the bare-chested Krechin, digging in the earth, cast himself as a muscular pioneer, the “new Jew” of the pre-state settlement institutions, referring to the way in which today’s settlers sought to adopt this ethos so they could remain within the Israeli consensus. He commemorates his efforts to restore the bench and his failure to uproot its remnants.
Ophira Spitz made large amorphous sculptures whose surfaces are cutout maps, impressive in the way she unified the shapes with a visual text expressing the “scientific” ability to perceive the world. The works are based on a longstanding tradition of using cartography in contemporary artworks, such as by Alighiero Boetti, Rikrit Tiravanija, or Grayson Perry. There is also a visible link to Etti Abergel’s works.
