Please scroll down for English
Light Construction תערוכת היחיד של טל אמיתי-לביא היא תערוכה מרשימה, בחלקה מקסימה, שמוצגת בקומה
הראשונה של גלריה “שלוש”. בשמה מקופל כפל משמעות של “בנייה קלה ואור כאמצעי בעבודות. לצידה ,אצרה אמיתי-לביא את שותפים ובה עבודות של שנים עשר אמנים וגם עוד מעבודותיה שלה, כשלכולם משותף העיסוק במצבי סף של קריסה והרס . אמיתי לביא יצרה באמצעות “שותפים” הקשר לעבודתה והתערוכות מחזקות זו את זו.
בתערוכת היחיד מוצגים עבודת רישום גדולה בחוטי תפירה על פרספקס המתארת בית שנפגע בסופת ההוריקן “קתרינה”,
הטכניקה שאיתה אמיתי – לביא מזוהה במיוחד, ושני מיצבים העשויים במתיחה של חוטי ניילון שקופים. באחד נראית דלת הנפתחת מעט לתוך חלל שנותר מסתורי ובשני “קולונדה”, נמתחו החוטים ליצור שמונה עמודים שהם כאין שיכפול של העמודים החיצוניים של בניין הגלריה.
שני המיצבים מרשימים אבל בעוד “קולונדה” נותרת כהפגנת וירטואוזיות (הכנסת קטע מחוץ של בניין לתוך המבנה נשאר כאן תלוש למדי) הרי בדלת הנפתחת מתוך הקיר השחור מתרחש מה שהופך עבודה למקסימה. במבט ראשון נדמה שהדלת היא ספק הולוגרמה, ספק הקרנה , היא כמעט נעלמת מזוויות מסוימות ובאחרות היא נדמת מוצקה. הטקטיליות שלה יוצרת רצון לגעת ,לתפוס את הבלתי נתפס. הדלת מהחוטים מורכבת בתוך קונסטרוקציה שמחופה ב”קיר” שחור ו”נפתחת” לחלל שנותר עלום, מבטיח ומעורר אימה במידה שווה. החוטים מתוחים אחד אחד לתוך חורים קטנים ונדמה שבחוטים – מיתרים מסתתר צליל או לפחות היה נוצר כזה לו
חלף בחלל משב רוח .
ההקשר של אמנות וקסם או תעתוע הוא עמוק ומתקשר לשורשיה האנתרופולוגיים של האמנות הקשורים לדת. אמיתי –לביא מצטרפת לאמנים כמו מוניקה סוסנובסקה מפולין , צדוק בן- דוד ובשנים האחרונות תמר הרפז , שיוצרים אמנות שהאשליה והחמקנות של הדימוי הופכים בהם ממשעשעים לטורדים, לאמירה על חוסר היכולת לאחוז במציאות ,על פוטנציאל הערעור הבלתי פוסק של מה שנדמה יציב , אותו כוח או גורל חסר אבחנה שמקבל מניפסטציה איומה במאורעות כמו הוריקן , צונאמי או מלחמה, שלושת הנושאים של העבודות בחוט של אמיתי – לביא.
בטקסט התערוכה נכתב שהיא ממשיכה את העיסוק של אמיתי-לביא במושג הבית אך ההרגשה היא שהרבה יותר מאשר
במושג הבית התערוכה עוסקת בהכלה של חרדה, בהתקיימות על פי תהום .
עבודות החוט של אמיתי –לביא, חוטי תפירה מודבקים לפרספקס יפות. ב”שותפים” היא מציגה את עבודתה “פגיעה ישירה/הבית ברחוב נהלל, חיפה”, 2010-2009 שנעשתה לפי צילום ממלחמת לבנון ועבודה לפי דימויים מהצונאמי .העבודה לפי דימויים מהוריקן קטרינה , שמוצגת כאמור במסגרת תערוכת היחיד היא פיתוח של הטכניקה הן מבחינת גודל העבודה אבל בעיקר מבחינת חיזוק האיכות שניתן לכנותה ה”כמעט לא כאן” – נדמה שמשיכה באחד החוטים התלויים בחופשיות מאחורי הפרספקס תגרום לעבודה כולה להעלם כהרף עין.
עבודות האמנים שאמיתי –לביא הזמינה ל”שותפים” יוצרות ברוב המקרים דו שיח ממשי עם עבודותיה וחלקן הגדול מצוינות . מעניין לראות גם זיקות וקרבה כמו בין האונייה ב”ספירלה”, 2007 של טל פרנק על פס מתכת שהוא כעין גל ואוניה יצוקה , דומה מאד לאוניה של אמיתי לביא בעבודה “עכשיו יקרה משהו”, 1999-1998 שגם היא יצוקה אך נראית כקיפול מדף מחברת משובץ. פרנק לא הכירה בעת שיצרה את עבודתה . מעניין גם לראות את ויטרינת המתכת הכבדה של חיימי פניכל “ללא כותרת”, 2014, ובה ספק תלים ספק מבנים מאבקת ברזל, שמזכירים מאד את שולחנות החול הנהדרים שמיכה אולמן יצר, בעיקר לאורך שנות ה 90 .פניכל, אמן מעניין מציג כאן גם עבודה העשויה שתי פיסות עץ העשויות חול ,עובדה שמתגלה בהתבוננות מקרוב . סוג המשחק של צורה/חומריות מעלה על הדעת את העבודות של
גדעון גכטמן .
עבודת הוידיאו של עזיז+קוצ’ר ,צמד האמנים האמריקאים הפופולאריים, Time of the Empress #6 2012, אנימציית וידאו המתארת בניין נבנה וקורס לכדי ענן אבק והיא מהעבודות החלשות בתערוכה. לא נוצר בה מתח או קרשנדו אלא סוג סתמיות שאינה מנוכרת מספיק כידי להיות טורדת.
העבודות המרתקות הן אלו בהן ההרגשה היא שאנו אחרי התרחשות דרמטית , שהאמנות מעידה או אוספת שברים. ליאת לבני מציגה עבודה שהיא התפתחות בגוף העבודות המצוין שלה ,”עיר מיקרו”, 2014 , עבודה העשויה מערמת צלחות נייר שנראות ככלי קרמי . לבני שרפה את מרכז הצלחות ויצרה בפנים מה שנראה כתפאורת עיר מיניאטורית הקבורה בתל הצלחות , ארכיאולוגיה פואטית של עולם לא קיים. לצד עבודות של סשה סרבר, מסדרת רהיט שרוף”, 2005, ו
חפירות מאוחרות”, 2011 של נדב ויסמן העשויה מגדלי “עצמות “תחושה של אפוקליפסה עכשיו, או ממש מעבר
לפינה. זו עוברת היטב גם בחלל הבהיר והאוורירי של הגלריה
גלריה שלוש, מזא”ה 7 תל-אביב
Light Construction/ Tal Amitai-Lavi
Light Construction, Tal Amitai-Lavi’s one-person exhibition, on the first floor of the Chelouche Gallery, is impressive, and in part magical, exhibited on the first floor of the Chelouche Gallery. Its title reflects the ambiguity of lightweight construction and using light as a material for the artworks. Alongside her work, Amitai-Lavi curated Partners, featuring the work of 12 artists as well as additional works by her, with the common denominator being an engagement in threshold conditions of collapse and destruction. By inviting the “partners,” Amitai-Lavi created a context for her own work, and the two exhibitions enhance each other.
Light Construction presents a large drawing made of black thread on plexiglas depicting a house hit by Hurricane Katrina, using stretched transparent fishing line, the technique with which Amitai-Lavi is most identified. There are two installations in the exhibition:
one (Untitled) shows a door slightly opened into a mysterious space, while in the other, Colonnade, the transparent threads createcolumns which replicate the columns outside the gallery.The two installations are impressive, but while Colonnade remains a demonstration of virtuosity (bringing a section of the outside into the inside remains e too disconnected), it is the door opening out from the black wall that becomes magic. At first glance, the door seems like a hologram or a projection, since when viewed from certain angles, it seems to almost disappear, while from other viewpoints it seems to be solid. The tactility creates the desire to reach out and touch it, to grasp the intangible. The door made out of transparent thread is assembled inside a construction covered by a black “wall” and “opens up” into a space that remains equally enigmatic, promising and full of angst. The cords arethreadedone by one into tiny holes, like strings that could play music if a breeze blew through the space. There is a deep connection between art and magic or illusion, that goes back to the anthropological roots of art and early religion. Amitai-Lavi joins artists such as Monika Sosnowska from Poland, Tzadok Ben-David, and more recently Tamar Harpaz, who create art in which the illusion and elusiveness of the image transforms them from amusing to troubling, to a statement of the impossibility of grasping reality, speaking of the potential of unceasing undermining of what seems stable, the very same undiscerning power or fate so horrifically manifested in events such as a hurricane, tsunami or war – the three themes of Amitai-Lavi’s thread works.The text accompanying the exhibit states that Amitai-Lavi is continuing her engagement with the concept of home, but I feel that more than the concept of home, the exhibition deals with containing anxiety and deals with living on the brink.Tal-Amitai’s thread works – sewing thread glued on plexiglas – are beautiful pieces. In Partners, she is exhibiting an earlier piece made after a photograph from the Lebanon War (Direct Hit, 2009-2010) and another with images from the tsunami in Japan (Japan, 2013). The work after images from Hurricane Katrina, presented as part of the one-person exhibition, is a further development of the technique from both the aspect of size but mainly from reinforcing the quality of “almost not there.” It seems that pulling one of the threads hanging freely behind the plexiglas plate would cause the entire work to disintegrate in a heartbeat. In most cases, the works by the artists Amitai-Lavi invited to be her Partners create a concrete dialogue with her oeuvre, and the majority are excellent. It is interesting to see the links and closeness between works such Tal Frank’s Spiral (2007), with its wave-like metal strip and cast ship, very similar to Amitai-Lavi’s ship in the 1998-99 work, Something is Going to Happen, which is also cast but looks like a folded piece of graph paper. Frank did not know Amitai-Lavi when she created her work. Also interesting, is HaimiFenichel’s heavy metal glass fronted cabinet,Untitled (2014), in which the iron powder seems at first to be mounds or maybe buildings. It is very reminiscent of the wonderful sand tables created by Micha Ullman especially during the 90s.
Fenichel, an interesting artist, also exhibits a work made of two pieces of “wood,” revealed as sand from up close. This type of play between form and material brings to mind Gideon Gechtman’s works.Popular American duo Aziz + Cucher, are showing Time of the Empress #6 (2012), one of the weaker works in the exhibition. A video animation depicting a building being constructed then collapsing into a cloud of dust does not create a tension or a crescendo but is banal, and insufficiently disturbing. The works which are fascinating are the ones which emanate the feeling that we have survived a catastrophe which the art witnesses or gathers up the remnants. Liat Livni’s Micro-City (2014) is made of a stack of paper plates which look like a ceramic vessel. She burned a circle inside the center of the plates and created what looks like the backdrop of a miniature city inside the recess, buried under the mound of plates, a poetic archaeology of a non-existent world
. Sasha Serber’s pieces from his Burnt Furniture series (2005) and Nadav Weissman’s Late Excavations(2011) made of towers of “bones” give viewers a feeling of apocalypse now or just around the corner. This sensation is very well conveyed throughout the light, spacious gallery.
7 Mazeh street Tel -Aviv
Translation from Hebrew: Judith Appleton
