בשבחי הסובטיליות (או: לא כל בינוניות היא “סאגת שעמום אינסופי” והצבה בחלל אינה “מעשה בריאה”)
לקרוא את שני העמודים של “תרבות וספרות” מאי ,28 2025 ולהיכנס למנהרת הזמן, ימי ה”קטילות” וההעלאה על נס שאפיינו את התרבות הישראלית בעבר, ונדמה היה שאף אם לא נעלמו הרי לפחות קהו.
מדובר בשני תחומים שונים – ספרות ואומנות חזותית, והמאמרים אודותיהם הם תמונת ראי – אורן קקון “קוטל” את סמי ברדוגו לאורך למעלה מאלף מילים, עוזי צור מקלס ומשבח תערוכה וספר של גיל מרקו שני וספר אמנית של דנה דרויש.
הביקורת של קקון על ספרו החדש של ברדוגו היא מתקפה חזיתית על “ספרות של שעמום” ובה מטווחים, בין היתר, א”ב יהושע בסיפוריו הקצרים, יעקב שבתאי ב “זכרון דברים”, יהושע קנז, ישעיהו קורן, דויד גרוסמן ב”אישה בורחת מבשורה” ועמוס עוז (“שללא ספק” כותב קקון “היה יכול לטפח קריירה מהוללת כמדריך תיירים”). את ברדוגו שהוא מגדיר “מין איש מקצוע כזה, כתבן, אולי תמלילן, הנוהג להוציא מדי שנתיים שלוש אוספי מלים הכרוכים יחד, וכך עשה גם הפעם”. למקרה שהמסר לא עבר הוסיפו תחת צילום דיוקנו של ברדוגו “ברדוגו. לא מצליח לשעמם את הקורא כראוי“.
צור מתאר את התערוכה המצוינת של גיל מרקו שני, והספר שלכבוד הופעתו היא נערכת, במונחים מהעולם הרליגיוזי: החל בעיצוב האלגנטי של הספר בידי המעצב מיכאל גורדון “הצילומים מעומדים בטבורי העמודים מוקפים במסגרת לבנה נדיבה המבודדת אותם”. טבור כמו טבור העולם? העשייה האוצרותית המנומקת של ליאור תמים מתוארת כלא פחות (!) ממעשה בריאה “בחלל התערוכה ברא האוצר מעין עיר פיסולית”. שני ” נחשב כישרון ייחודי ורב תחומי” – כישרון בהחלט אך מדוע “ייחודי” ? מסתורין בעבודותיו הוא “מסתורין אקזוטי”. “אקזוטי” ?
הספר של דנה דרויש מתואר כ “ספר האמן (למה לא ספר האמנית? ס.ש) של דנה דרויש, שגם עיצבה את הספר בעצמה, הוא שירה צרופה, נדירה ביופה (השגיאה במקור ס.ש) הדואב. כישרון הקומפוזציה של דרוויש, הרווי במתח שבין החיתוך החד לבין השלמות ההרמונית, בא בו לביטויו המלא”. בין החיתוך החד לבין “השלמות”? לא פחות משלמות?
כדי להלל את דרויש הוא שולח “קטילה” ליוצרים אחרים ” העומק הרגשי ההכרחי, הנחוץ, ההופך את כל זה ליצירה הנוגעת בנשמתך שלך גם מעבר למיסתורי וליפה, בעומק רגשי המחיה את העקרות הנבובה של עבודות קולאז’ של רבים מיוצרי הקולאז’.” ההנגדה היא בין יוצרת “מעבר למיסתורי וליפה” ליוצרים הרבים שעבודתם “עקרות נבובה”.
שני הטקסטים, הדומים בהקצנה ובהגזמה, בהכברת תארים, במוחלטות של חיוב או שלילה. שניהם מעידים על צמצום מצער של מנעד האבחנות, התבוננות בגווני ביניים, בקשב לצלילים דקים.
צילום : סמדר שפי
