Pendant Letters – Dor Guez | Michal Rovner -Current

Please scroll down for English

זהות, הגירה, מזרח ומערב, היחס לקהילות ארצות ערב בשנות המדינה המוקדמות – כל אלו הם הנושאים שסביבם נסבה “אותיות תלויות”, תערוכתו של דור גז. נושאים אלו מצויים היום בלב הדיון בתחומי התרבות העולמית בכלל וענין הקהילות מארצות ערב במוקד השיח הציבורי-ישראלי בפרט. כוחה של התערוכה בכך שלצד היותה תיעודית,

 פרט מעבודת הוידיאו אותיות תלויות

פרט מעבודת הוידיאו אותיות תלויות

מסמך היסטורי של מה שנחשב בעבר כשוליים, יש בה אותו שאר רוח ההופך אותה ליותר מכך, למעשה אמנות.

גז מציג את סיפורם של סבתו, זינה, וסבו, שאהדני, שהיגרו לארץ מתוניס בשנת 1951 עם ארבעת ילדיהם, ובהם אביו, במסגרת גל ההגירה של יהדות צפון אפריקה. הם יושבו, או התיישבו, בלוד וחיו בבית ערבי “נטוש”. בתוניס בשנות ה-30 וה-40 הייתה זינה שחקנית בתיאטרון היהודי ושאהדני כתב, הלחין וביים מחזות בערבית-יהודית, “מעאלק”, שפה ששימשה יהודים בארצות ערב (בדומה ליידיש ששימשה את היהודים במזרח-אירופה).

זמן קצר אחרי הגעתם לארץ הקימו בני הזוג קבוצת תיאטרון יהודי-ערבי בת שלושים שחקנים בלוד. המחזות

 פרט מעבודת הוידיאו אותיות תלויות

פרט מעבודת הוידיאו אותיות תלויות

שהעלו התבססו על סיפורים מקראיים, בהם יוסף וכתונת הפסים ומלכת אסתר. התיאטרון פעל עד 1959, אז נקלע לקשיים כלכליים ונסגר. במהלך פעילותו זינה שיחקה בו תפקידים ראשיים ותפרה ועיצבה תלבושות ותפאורות. עיסוקה בתפירת בגדים פרנס את המשפחה ומוזכר ששמה כתופרת יצא למרחוק ובין קהל לקוחותיה היו גם אשכנזים ופלשתינים.

הסיפור הפרטי הנוגע ללב הופך לדיון בהגדרת זהות. טקסט העבודות אמנם לא מתייחס לכך ישירות, אך ברור שהתיאטרון לא תאם את רוח כור ההיתוך הממלכתית של שנות ה-50, ובוודאי שלא את ההדחקה המכוונת של השפעות התרבות הערבית על זו היהודית.

בתערוכה מערך אובייקטים המוצבים כמו בתצוגה במוזיאון אתנוגרפי, כלומר ממבט מערבי מקטלג, מעקר ומרוחק.

אותיות תלויות- מערך אוביקטים

אותיות תלויות- מערך אוביקטים

תור הזהב של מוזיאונים אתנוגרפיים היה במאה ה-19, אז נוסדו רבים בערים גדולות של מעצמות קולוניאליות ומטרתם הייתה להציג את העמים הנשלטים כשונים מהותית מהעמים השולטים, ובכך גם להצדיק את השליטה והניצול.

אותיות תלויות - כפתורים ממוינים

אותיות תלויות – כפתורים ממוינים

בדומה לאופני התצוגה במוזיאונים אלו, על מעמדים מבודדים תחת קוביות פרספקס משורטט עולם התרבות הבורגנית-עירונית-יהודית בתוניס ולאחר ההגירה לארץ: כתובה, קופסאות כפתורים ממוינים לפי צבעי ה”טריקולור” (דגל צרפת), מגזרת נייר לתפירה, מחוך מתחפושת ופסל נשר שנעשה בטכניקת ייצור המוני. הנשר יכול להיות בבחינת אזכור לרדיפת יהודי תוניס בשואה, נושא מודחק שמחקרו החל בשנים האחרונות.

יחד מהווים האובייקטים דיוקן של תרבות היברידית אחת שעברה הליך שינוי של היטמעות בתרבות ההיברידית הישראלית החדשה. מיהודים-תוניסאיים פרנקופילים ליהודים מזרחים-ישראלים. את מקום תרבות צרפת כתרבות אירופאית בנוסחה מזרח/מערב של יהודים-ערבים תופס בתרבות הישראלית הקשר הגורדי לתרבות הגרמנית והמרכז-אירופית ובעשורים האחרונים בעיקר לתרבות האמריקנית.

עבודת הווידיאו המרכזית בתערוכה “אותיות תלויות” עשויה מסך מחולק, כלומר דימוי שיש בו שניות אינהרנטית: מימין מחברת שבה כתוב מחזה משנות ה-50 שנכתב בערבית-יהודית ומשמאל תצלומים הנערמים זה על זהלאורך הסרט נראית יד מדפדפת במחברת שבין דפיה מתגלים מדי פעם פתקים וצילומים, ספק דברים שנשתכחו בה ספק מראי מקום מכוונים . בצד שמאל של המסך הולכת ומתגבהת ערֵמת תצלומים. אחדים מהתצלומים משפחתיים, אחדים של זינה ורבים של מחזות התיאטרון: גברים עם זקנים מודבקים, נשים עם שמלות ארוכות בדגמים מסתלסלים, ושלל רקוויזיטים דוגמת חרבות וכיסאות מלכות. את הגעגוע להוד ולהדר, את הפיצוי על מציאות עגמומית ואפורה, אפשר לחוש היטב. האמנות, האשליה החושפת אמת, מרימה את המסך.

סיפורו של התיאטרון מצטרף לסיפורים רבים כל כך על האופן שבו נעשה מאמץ עצום בשנות היישוב וראשית המדינה לשמר ולקיים תרבות בתנאים שנעו בין לא נוחים לכמעט בלתי אפשריים.

בהקשר זה אפשר לחשוב על הקמת תיאטרון הבובות למבוגרים של גרטה וולף קרקואר בראשית שנות השלושים, ועל תזמורות מוסיקה ערבית (או יהודית-ערבית) קלאסית שפעלו בארץ עד שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. התמיכה בפעולות ומוסדות שקשורים, ולו באופן מוגבל, לתרבות ערבית (כמו התזמורת האנדולוסית) – נותרה במקרה הטוב זעירה גם בשנים שבהן מונח הרב תרבותיות הפך לשגור.

בעבודת וידיאו נוספת עוקב גז אחר גזרות נייר לתפירה שמקופלות ונפרשות. בעבודה המדידטיבית הזו האסוציאציות נעות מכנפי מלאכים אל עבודות הלבן על לבן של רוברט ריימן המינימליסט האמריקני. בעבודה שבה נראה טייפ קסטות הצופים מוזמנים לשבת ולהאזין באוזניות למוסיקה. האסוציאציה הבלתי נמנעת היא לשיח 0הציבורי על מה שמכונה זמר מזרחי, ים תיכוני, שהפך במה נוספת לרוחות של התנשאות ואפליה שעדיין לא שככו.

התערוכה צרכה להיקרא במסגרת אפוס משפחתי שגז עוסק בו מאז תערוכתו “גיאורגופוליס”, במוזיאון פתח תקווה ב-2009. ב”גיאורגופוליס” עסק דרך סיפור משפחתו מצד אמו בשאלות הקיום של המיעוט הנוצרי בארץ, מיעוט בתוך המיעוט הערבי שנתקל שוב ושוב בגזענות. המהלך של גז נמשך בעבודות כמו סדרת “מטעי האומה” שהוצגה במוזיאון תל-אביב, שבהן עסק בהיסטוריה של העיבוד המשותף של שטחים חקלאיים בידי פלשתינים ועולים במסגרת עבודה מאורגנת מטעם המדינה. ב”אותיות תלויות” ההתייחסות של גז לשאלות של התנשאות וגזענות מינורית; לא מוזכר בטקסט זלזול בתיאטרון, וגם פעולה כמו החלפת שמות מוזכרת כסוג של אופציה (זינה, סבתו, החליטה לשמור על שמה).

גוף העבודות שיצר גז מעלה את האבסורדים והשדים מהעבר, נוגע במורכבויות ומצליח לספר אותן כסיפור חזותי-אנושי בהקשרים התרבותיים הרחבים של קולוניאליזם, אוריינטליזם וגזענות.

צילום: אלעד שריג גלריה דביר, ראשית החכמה 14, תל-אביב

 

“Current” של מיכל רובנר (זו לא ביקורת אמנות.)

קיבלתי את הלינק למיצב הוידיאו היפיפיה “Current” של מיכל רובנר המוצג כעת במסגרת התערוכה – ToledoContemporánea המציינת 400 שנה למותו של אל-גרקו .

התערוכה מוצגת בכנסיית סאן מרקו בטולדו ובין המציגים שירין נישאט, וויק מוניס (שתערוכה שלו נפתחת בסוף החודש במוזיאון תל-אביב) .

העבודה של רובנר, מאות דמויות בזרימה,עולות ויורדות (המלאכים על סולם יעקב?) מוקרנת על קיר בכנסיה להנאתכם! עושה, לפחות על פי הלינק, רושם מרהיב.

לצפייה בסרטון, לחצו כאן.

Current -detail

Current -detail

הניוזלטר החדש של “החלון” יתחיל להופיע בשבועות הקרובים ובו פירסומים על תערוכות ואירועי אמנות . אם  טרם  נרשמתם לקבלתו ליחצו כאן

  פרטים לגבי סיור המתארגן לסטידיו של מיכל רובנר בעמודת הסיורים  

Dor Guez – Pendant Letters

Identity, emigration, East/West, the attitude to ethnic communities originating in Arab countries in the early years of the state – all of the above are issues which Dor Guez addresses in his exhibition, Pendant Letters. These themes are currently at the very core of the discourse in world culture in general, and as the focal point of interest in communities with Arab culture in the Israeli public discourse in particular. The power of the current exhibition at the Dvir Gallery’s new premises lies in it being an historical document of phenomena previously thought of as marginal, and with a quality that transcends it into a work of art.

Pendant Letters - video

Pendant Letters – video

Guez exhibits the story of his grandparents, Zina and Shahadani, who immigrated to Israel from Tunis in 1951, with their four children (including Dor’s father), as part of the wave of immigration of North African Jewry. They settled, or rather, were settled at the time in Lod, and lived in an “abandoned” Arab house. Zina had been a famous actress in the Jewish theatre in Tunis during the 1930s and 40s, and Shahadani wrote, composed music, and directed plays in Judeo-Arabic – Maalek – the language Jews used in Arab countries (parallel to Yiddish as the Jewish lingua franca of Eastern Europe).

Pendant Letters - video

Pendant Letters – video

A short time after arriving in Israel, the couple established a Jewish-Arab Theatre in Lod with 30 actors. They performed plays based on Bible stories, such as Joseph and the Coat of Many Colors, or the story of Queen Esther. The theatre operated until 1959, when it was closed due to dire financial difficulties. While it lasted, Zina played the leading roles, designed and sewed costumes, and created the sets. A master seamstress, she supported the family and her reputation spread far and wide to a clientele which included Ashkenazim and Palestinians.

objects

objects

The moving family story becomes a discourse on identity. Although the gallery text does not refer to this directly, it is clear that their theatre was incompatible with the official “melting pot” policy of immigrant absorption in the 1950s, and definitely not in the spirit of deliberate repression of the influences of Arab culture on Jewish culture.

The exhibition presents an array of objects placed in glass cases as in an ethnographic museum, in a western, sterile, and distanced mode of cataloguing. The 19th century was the “golden age” of ethnography, a time when many large cities of the colonial powers established ethnographic museums. Their hidden agenda was to represent the peoples of their colonies as essentially “other” than the colonizers, thus justifying their dominance and exploitation.

The exhibition displays artefacts from the world of bourgeois-urban-Jewish Tunisian culture and of new immigrants in Israel on isolated pedestals under plexiglas cubes: a ketubah (Jewish marriage contract); boxes of buttons sorted into the red-white-and blue colors of the Tricoleur, the French flag; paper dress patterns, a corset from a theatre costume, and a mass-produced eagle statuette. The eagle raises associations to the persecution of the Jews of Tunis during the Holocaust, a repressed topic which has only begun to be studied in recent years.

object

object

Together, these objects constitute a portrait of one hybrid culture that underwent a change process of assimilation into the new hybrid Israeli culture. From francophile Jewish Tunisians they became Mizrahi Israeli Jews. In the East/West dichotomy of Jewish-Arabs, being francophiles was seen as being “European”; in the early years of the state, the culture of “Mitteleuropa” and Eastern Europe was what was considered “western,” while today “western culture” means mainly American culture.

OBJECT

OBJECT

The main videoart in this exhibition, Pendant Letters, is screened on a split screen, creating an image with inherent duality: on the right is a notebook in which a play from the 1950s is written in Judeo-Arabic script, while on the left screen, photographs are heaped up one on top of the other. Throughout the film, a hand can be seen leafing through the notebook, between whose pages we see from time to time slips of paper and photographs. We, the viewers, cannot tell if these have been forgotten or are deliberate placemarkers; on the left screen, the pile of photographs grows higher and higher. Some of the pictures are family photographs, while others are of Zina, and many are of the theatre productions: men with false beards, women with long dresses in swirling patterned fabrics, and masses of props such as swords and thrones. The longing for pomp and glory, as compensation for the grey, gloomy reality of the daily life, is palpable. Art, the illusion which exposes the truth, rings up the curtain.

The story of the Jewish-Arab thatre of Lod joins so many stories on the heroic efforts made during the years of state-building and formation of its culture under conditions which moved from “uncomfortable” to “nearly impossible.” In this context, we can also mention the marionette theatre for adults established by Grete Wolf-Krakauer in the early 1930s, and the classical Arab (or Jewish-Arab) orchestras which operated in Israel until the 1980s and early ‘90s. Support of activities and institutions, associated if only in a limited way to Arab culture (such as the Andalusian Orchestra), remained miniscule, in the best case, even since the “multiculturalism” has become a buzzword.

In another video work, Guez’s camera follows folded paper dress patterns as they

Video   -paper dress pattern

Video -paper dress pattern

unfold. In this meditative work, associations flow from angels wings to American Minimalist Robert Ryman’s white on white paintings. In a videoart in which a cassette recorder is seen, viewers are invited to sit down and listen to the music through earphones. The inevitable associations are to the public discourse on “Mediterranean music,” or “Mizrahi music,” which has become an additional arena of arrogance and discrimination that have not yet subsided.

This exhibition should be read as part of a family epic in which Guez has been engaged since his exhibition, Georgiopolis (2009) at the Petach Tikva Museum of Art. Through the story of his mother’s family, he discusses the existence of the Palestinian Christian minority within the Muslim Arab minority, suffering double racism. Guez takes us step by step through history, through works such as his series “Groves of the Nation,” shown at the Tel Aviv Museum of Art, in which he engaged in the history of the joint cultivation of agricultural land by Palestinians and new Jewish immigrants as part of labor programs by the young state. In Pendant Letters, Guez refers to issues of arrogance and racism towards minorities; although nothing in the text mentions any negativity towards the Arab-Jewish theatre, actions such as changing one’s name are mentioned as optional (his grandmother Zina decided to keep her original name).

Guez’s oeuvre raises absurdities and prejudices of the past as he touches upon the complexities, and succeeds in narrating them as a humanistic-visual story in broad cultural contexts of colonialism, Orientalism and racism.

Dvir Gallery, 14 Reishit Hochma Street, Tel Aviv. Photography: Elad Sarig

 

Michal Rovner “Current”(This is not art criticism)

I received this link to “Current”, a beautiful video installation by Michal Rovner now exhibited in ToledoContemporánea, an exhibition marking the fourth centennial of El Greco.The venue is The church of San Marcos and Shirin Neshat and Vik Muniz are are among the participating artists .

In Rovner’s video hundreds of small human figures move creating a constant current ( the angels going up and down Jacobs ladder?) forming a spectacular image.Enjoy!

To watch the video, click here.

Current -detail

Current -detail

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in וידיאו, פיסול ומיצב. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art