דב הלר – נירים | Dov Heller – Nirim

English follows Hebrew

בורות שחורים בנשמה, כנראה, לעולם לא מתמלאים. אפשר לבנות סביבם גדר, לסכור את המים שמאיימים לפרוץ מתוכם אך לא ניתן, כנראה, למלא אותם. דב הלר, יליד 1937 חי עם בור שכזה, כמו רבים מבני דורו, גם חשף והפך בו באמצעות האמנות שיצר, כמחפש תשובה.

                                                                                                          דימויי מנהיגים וסמלי אידאולוגיה- תחליפי הורים, ממלאים את עבודותיו שלצד נימה אירונית נמהלים בה אהבה וביקורת במידה שווה.  ב”נירים” שאצרה מאיה במברגר בגלריה Rawart   , משתרעת במרכז החלל במה נמוכה כמו רפסודה שעל סיפונה אובייקטים – פליטים בים  געגועים: דמויות לנין במזוודה ויוני שלום היוצרות צורת לב לצד פסלי אוניות, דמויות, ובתים חבולים. באמצעות  QR ניתן להתחבר ולשמוע את הלר מספר את סיפור חייו לפי סדר כרונולוגי, בקול עמוק ומחוספס כמעט סטראוטיפי לאיש קיבוץ. האישי והקבוצתי מחוברים ללא הפרד ואת האמירה הזו, המובנית מאליה והכל כך מכוננת, התערוכה נושאת בגאון כמו את הדגל האדום המוצב בפתחה (ליד דלת הגלריה האדומה כבר שנים).

העבודה הקינטית “אבא ואמא נסעו לפלשתינה” פשוטה, כמעט גסה, מעלה על הדעת אמנות תיאטרון בובות מזרח אירופאית, ואפילו בובות ואסמבלז’ים של תדאוש קנטור Tadeusz Kantor ,היוצר הפולני המשובח (במיוחד משנות ה 70).  הוריו של הלר עלו לארץ ב 1939,  כשהיה בן שנתיים, והשאירו אותו עם דודיו ברומניה. לאחר שעבר את תלאות המלחמה עם דודיו האהובים נאלץ לעזוב אותם כשהיה בין 12 ולהצטרף להוריו בארץ. כאן עבר מסלול קונבנציונלי לתקופה של תנועת נוער, נח”ל וקיבוץ ופרע את השורה עם היציאה ללימודי אמנות.  בעבודתו משמשים ספקנות ואמונה באידאלים, במערכת בה חי, והיא מורכבת ומפוכחת ועשירה באופני עשייה.
ב”אבא ואמא נסעו לפלשתינה” הוא יוצר תמונה סוראליסטית של זיכרון פרידה שקרוב לוודאי שלא זכר. דמות אשה וגבר מחוברים, הגבר במגבעת ועניבה ויד מורמת בנפנוף שקפא, מעליו האשה שערה בלונדיני וחזה מזדקר. משופדים הם נידונים להסתובב  על צירם, מקובעים, לא נוסעים לשום מקום אך לעולם מרוחקים.
היחס בין בובה, בית, חלל ותנועה ומקום חוזרים בכמה עבודות כמו הרישום הקטן הסכמטי של בית  פצוע, חלק מגגו חסר, ומחוץ לו מחוברת בובות מתעמל בקרקס, מקובע ודומם ותלוי לנצח באוויר.
שחזור,  reenactment של העבודה תפוחי אדמה, שהציג הלר בסדנה פתוחה במוזיאון ישראל ב 1975 (אצר יונה פישר וסרז’ שפיצר) היא מהלך חשוב. הלר הביא תפוחי אדמה שגידל עם חברי קיבוץ נירים  ומכר אותם במחיר עלות. הוא מצוטט כאומר ‘רציתי שאנשים יצאו מהמוזיאון לא רק עם ׳רוח׳ אלא גם עם חומר. ביקשתי למנוע פערי-תיווך. מכרתי לפועלי המוזיאון את תפוחי האדמה במחיר המגדל”.  הגלריה שיחזרה את הפעולה כשבמקום שקיות ניילון משמשות הפעם שקיות נייר והמוכר ביום שביקרתי היה שמעון בן – שבת הגלריסט.

הפעולה נעשתה מתוך מודעות למערך הכלכלה הקפיטליסטי – הן שיטת התיווך וייקור סחורה והן לגבי היות עובדי המוזיאון מעמד הפרולטריון של האמנות. בשיח הישראלי הנוכחי בהן רפורמות תמחור סחורה חקלאית מצויות על הפרק ושאלת ההצלחה או הכישלון של המחאה החברתית של 2011 נידונה בהרחבה המונחים בהם השתמש הלר אקטואליים לחלוטין. הבחירה בתפוחי אדמה שוודאי נבעה מנסיבות בכל זאת מקפלת בתוכה את ההיסטוריה של המוצר : מחלת תפוחי האדמה באירלנד של אמצע המאה ה 19 הובילה לרעב בו מתו מעל מיליון אירים וההגירה מאירלנד באותן שנים לארה”ב הייתה בעלת השפעה מרחיקת לכת על ארה”ב כפי שאני מכירים היום. תוצאות הקטסטרופה היו כאלו שבסוף המאה ה 20 טוני בלייר הציע התנצלות רישמית על התנהלות בריטניה כלפי אירלנד בה שלטה בשנות המשבר. בהקשר התערוכה של הלר בלתי נמנע לחשוב על תפוחי האדמה והשואה ומלחמת העולם השנייה בהן מיליוני יהודים יכלו רק לייחל לקליפות. ריבוי המשמעיות הוא בנוסף לעצם דגם הפעולה : חומר מתכלה, משתנה, בתוך התערוכה ויצירת אינטראקציה בין קהל למציג (האמן או נציגו ) שמדמה פעולה יומיומית אך התרחשותה בתוך חלל אמנות מטעינה אותה במשמעות נוספת, הופכת אותה לטקס חליפין.
שמיכה דקה של מלנכוליה מכסה על התערוכה של הלר,  שבנה את חייו האישים והחברתיים והמקצועיים בהצלחה  רבה ובכל זאת תחושת הנטישה והעקירה והניתוק מחלחלת ככל שמעמיק המבט.

אוצרת :מאיה במברגר
גלריה RAWART
צילומים: סמדר שפי

     האקדמיה של החלון – הקלטות הרצאות  ד”ר סמדר שפי 
                                          אמנות מודרנית ועכשווית 

 סדרת הרצאות עומק על מבחר נושאים אמניות, אמנים וזרמים. בכל הרצאה מבט מקיף, בחינה לא קונבציונלית של   המוכר ולא מעט עידכונים ממחקר וקריאות חדשות  לרשימה מלאה היכנסו לעמודה  –     https://www.smadarsheffi.com/?page_id=13571

Dov Heller – Nirim

 Black holes in one’s soul apparently can never be filled. They can be barricaded but never repaired. Dov Heller, born in 1937, lived with such a void, and, like many of his generation, exposed and studied it relentlessly through art, seeking an answer.
Images of political leaders and symbols of ideologies – parental substitutes – fill his artworks, which along with an ironic tone, possess equal measures of love and criticism. In “Nirim,” the exhibition curated by Maya Bamberger at RawArt Gallery, a low platform in the center of the gallery is like a raft bearing refugee-objects in a sea of longing: images of Lenin in a suitcase, “peace doves” creating the shape of a heart, sculptures of ships, figures, and bruised houses. Scanning a QR code allows the visitor to connect to a recording of Heller telling his life story in chronological order, his deep, rough voice almost the stereotype of the kibbutznik. The individual and the collective are inseparable; this foundational statement is built into the exhibition, which it proudly proclaims as does the red flag placed at the gallery entrance door (which has been red for years).

The kinetic sculpture, Mother and Father go to Palestine (2003) is simple, even crude, bringing to mind the puppet theatres of Eastern Europe, and the dolls and assemblages made by Tadeusz Kantor, the superb Polish artist (especially his works from the ‘70s). Heller’s parents left for Mandatory Palestine in 1939, leaving two-year-old Dov with his aunt and uncle in Romania. After undergoing the horrors of war with his beloved relatives, he was forced at age 12 to join his parents in Israel. Here he followed the conventional track of that period, of youth movement, service in the Nahal Unit of the IDF, followed by settling on a kibbutz. He “broke the mold” by studying art. His artwork, suffused with both skepticism and belief in the system in which he lived, is complex and sober-eyed, rich in his multiple modes of making art.

In Mother and Father go to Palestine, Heller created a surrealistic picture of separation that he most probably did not remember. The figure of a man and a woman are connected, the man in a broad-brimmed hat and tie has an arm raised in a frozen wave. Above him is the figure of a blonde woman with an imposing chest. Connected and pierced with a rod, they are doomed to turn on their hinge in a fixed position, not going anywhere but forever distant.
The relationship between doll, house, space, movement, and place reappear in several of the pieces, such as in the small, schematic drawing of a wounded house. Its roof is partially missing, while a circus acrobat doll is attached to the outside, hanging eternally in the air.
The reenactment of Heller’s installation/performance Potatoes, presented in the Open Workshop at the Israel Museum, Jerusalem in 1975, (curated by Yona Fischer and Serge Spitzer) is an important statement. Heller brought potatoes grown by him and fellow kibbutzniks from Nirim and sold them at cost at the Museum. He was quoted as saying, “I wanted people to leave the museum not merely with ‘spirit’ but also with matter. I sought to eliminate the middleman’s profits. I sold the potatoes to the museum employees at the grower’s price.” The Gallery replaced the plastic bags that were in the original piece with paper bags; on the day I visited, the seller was gallerist Shimon Ben Shabbat.
The art action was based on the awareness of the capitalist economic system with middlemen raising the consumer price and the awareness that the museum employees are the “proletariat of the art world.” In the current Israeli discourse in which reforms in pricing on agriculture is on the agenda, and the issue of whether the social protest of the Summer of 2011 succeeded or failed is discussed at length, the concepts which Heller used are absolutely timely. Although his choice of potatoes probably arose from circumstances, the item embodies history: the Irish potato famine in the mid-19^th century caused the death of over a million people, while the immigration wave from Ireland to North America had a long-term impact in shaping the USA of today. Tony Blair offered an official apology at the end of the 20^th century for Great Britain’s conduct towards Ireland during the crisis.
In the context of Heller’s exhibition, it is inevitable that thoughts arise about potatoes in the Holocaust and during World War II when millions of Jews could hope only for the peelings. Multiple meanings are layered over the model of the art action: disposable, changing material used in an exhibition, and the creation of interaction between the audience and the performer (the artist or the artist’s representative), simulating an act from daily life, but as it takes place in an art space, it gains new meaning and transforms into an ersatz ritual.