מורן אסרף -מכתב שחרור |Moran Asraf – A release form

English follows Hebrew 

מורן אסרף רוקנה את החלל של “המעבדה” ומילאה אותו בכאב. המיצב “מכתב שחרור”-  ניירות רפואיים המתעדים את מצבה אחרי תקיפה שחוותה, דימוי הנראה כצילום משטרתי שלה עצמה במצב בו נמצאה ועבודת וידיאו סאונד לפי הלמות ליבה (בולטנסקי עולה מיד על הדעת). במיצב המאופק יש איכות של נגיעה, חיכוך עם העולם שהיא מעבר לשאלה עם כל חלק בו מוצלח או מצודק.  זו עבודה אוטוביוגרפית בלי להפוך פרט זה קרדום לחפור בו אך עם עוצמה כנות שלא ניתן לטעות בה.

Moran Asraf, A Release Form, 2021

 אלימות כלפי נשים קיבלה בשנים האחרונות, סוף סוף, מידה (לא מספקת) של תשומת לב ציבורית. באמנות כבר הספיקה להפוך  למיתלה ללא מעט אמנות בינונית, חסינה כמעט לביקורת אם בשל סיפור אישי או איצטלה חברתית.כוחו של

Moran Asraf, A Release Form, 2021

“מכתב שחרור” ביובש בו אסרף מספרת את סיפורה, בונה את הריחוק הדרוש לאמנות. החיץ מהרגשי – רגשני מאפשר מרחב התבוננות בו הפרטיקולרי מתחלף באמירה על תופעה וחוזר חלילה. הוא בעיקר מונע את הנחמה שיש בסיפורי העצמה וסוף טוב. הכאב אולי קהה אך הוא מצוי, חי, לא חלף. “מכתב שחרור” אינו סיפור של גאולה.
אסרף משתמשת במטול, מכשיר מיושן למדי המשמש בהדרכה והוראה להגדלת שקפים . ליד המטול יש את שרטוטי הא.ק.ג  שלה בימים אחרי הפציעה וחלק מהמסמכים הרפואיים. הצופות.ים יכולות.ים להקרין אותם לפי איזה סדר שיבחרו או לקרוא בהם מקרוב. הסיפור הפרטי המוקרן על הקיר הופך לנתון שיכול להעלם עם כיבוי המכשיר. השבריריות וחשיפת קרבי העבודה מאפיינים גם את שולחן האור ועליו פיסול בליפה. זהו המשך מובהק לעבודתה של אסרף בעבר. חומרי ניקוי, במיוחד צמר פלדה וספוגי ניקוי, שימשו את אסרף בעבר כשהם מחליפים אובייקטים ביתיים מעוגות ועד שטיחים ובעבודת וידיאו השתמשה בצמר פלדה כתחליף טקסטיל לבג .  כאן הליפה המרוקנת נראית כמו שרידי עצמות שנמצאו ומוארות באור יקרות של מוזיאון ארכאולוגי מנותקות מבודדות מהטראומות שחוו מי שנלקחו ממנו.

עבודות הסאונד הפסיכדלית (סאונד: ניר ג’קוב יונסי ) נשארת מנותקת ולא הכרחית למיצב. הקשר בין הדימוי בסגול כחול, כמו שטפי דם על עור  למטול, לעצמות הליפה היבשות, נשאר בלתי פתור. הדימוי של אסרף המוטלת על הארץ, שיש בו מידה של השראה מסינדי שירמן אפקטיבי וכך גם קבוצה קטנה של צילומים, דימויים של חלקי גוף.

Hala Abu Kishek,179, 2020

עבודת טקסט של אסרף ממשיכה את הטיפול המרוחק בסיטואציה טראומתית. שוב ושוב, בפונט ורווחים קבועים חוזרות המילים “מעורפלת” “מגיבה לכאב” “מחוסרת”. העבודה הקטנה מזכירה מאד את העבודה של האלה אבו קישק שהוצגה לפני מספר חודשים בתערוכה “מאות פעמים” שאצרתי במרכז לאמנות עכשווית ברמלה. שם בעבודת ענק (ברוחב חמישה מטרים) כתבה אבו קישק, בעברית וערבית, מילים שחזרו שוב ושוב תיאורים של נשים שחוו אלימות וניצול מיני. אסרף הייתה אמורה לערוך מייצג בתערוכה ולדאבוני הדבר לא הסתייע בשל דחיות ומגבלות הקורונה.
בשנים האחרונות עקבתי אחר העבודה של אסרף בעניין. העשייה שלה הולכת ומשתכללת. “מכתב שחרור”  מסמן שלב חדש ומבטיח.

אוצר :שרון תובל
המעבדה בהרצל 119 ,תל-אביב

האקדמיה של החלון – הקלטות הרצאות  ד”ר סמדר שפי 
                                          אמנות מודרנית ועכשווית 

 סדרת הרצאות עומק על מבחר נושאים אמניות, אמנים וזרמים. בכל הרצאה מבט מקיף, בחינה לא קונבציונלית של   המוכר ולא מעט עידכונים ממחקר וקריאות חדשות  לרשימה מלאה היכנסו לעמודה  –     https://www.smadarsheffi.com/?page_id=13571

 

n 

Moran Asraf, A Release Form, 2021

Moran Asraf / A Release Form

Moran Asraf emptied The Lab Art Space and filled it with pain. The installation A Release Form, comprises medical documents on her condition after she was assaulted, a photograph looking like a police photo of herself recreating the state in which she was found, and a video whose soundtrack is in the rhythm of her heartbeat (Boltanski comes to mind). The installation is restrained, with the quality of touching and coming into friction with the world, over and above the question of whether each component is successful or justified. This is an autobiographical work, with the power of sincerity that is unmistakable.

Moran Asraf, A Release Form, 2021

In recent years, the issue of violence against women has finally been receiving some (but not enough) public attention. In the art world, the subject has already become a “hook” for quite a bit of mediocre art, nearly impervious to criticism, whether because of a personal story or social image.  The power of Release Form lies in the dry tone in which Asraf relates her story, building the requisite distancing required for art. The barrier against the emotional facilitates a space for contemplation in which the particular is replaced by a statement about a phenomenon, and vice versa, preventing the consolation of empowerment stories and the “happy end.” Perhaps the pain dulled, but it is still there, alive, and unchanging. A Release Form is not a story of redemption.
Asraf uses an out dated overhead projector to enlarge and project transparencies, with the EKG charts from the days after her attack and some of the medical documents near it. Visitors can project them in any order they wish or hold them up to read.

Moran Asraf, A Release Form, 2021

Her story projected on the wall becomes a datum that can disappear when the projector is turned off. The qualities of fragility and exposure of the innards of the works sculpted from luffa (loofah) on a light table are a clear continuation of Asraf’s past work. Cleaning materials, especially steel wool and scouring pads, have been used by her in the past to stand in for household objects from cakes to carpets, and in her video she used steel wool as a replacement for clothing fabric. Here, the emptied luffa looks like the remains of excavated bones illuminated by display lighting as in an archaeological museum, removed and isolated from the traumas experienced by the one from whom they were taken.
The psychedelic video (sound by Nir Jacob Younessi) remains unassociated to the rest and is unnecessary to the installation. The connection between the purplish-blue image which  looking like hemorrhaging on skin, to the projector and the dry luffa “bones” remains unresolved. The image of Asraf thrown onto the ground, with evident inspiration from Cindy Sherman, is effective, as is a small group of photographic images of parts of the body.
Asraf’s text piece continues her distanced treatment of the trauma. In the same font at regular intervals, the words “clouded,” “responds to pain,” “un-” [conscious] reappear. This small work is very reminiscent of Hala Abu Kishek’s text piece exhibited several months ago at the exhibition “100s of times” at the CACR-Contemporary Art Center, Ramla which I curated. The five-meter wide wall text in Arabic and Hebrew is made up of words and phrases from statements by women who underwent sexual violence. Asraf was supposed to have given a performance at the exhibition but regretfully it could not take place due to the Corona restrictions and postponements.
Over recent years, I have followed Asraf’s work. Her art is becoming increasingly more sophisticated, and A Release Form marks a new and promising stage in her oeuvre.

Curator: Sharon Toval
The Lab – Art Space at 119 Herzl Street, Tel Aviv

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility