רעות אסימיני: מיה ואני

אוקטובר 25- רעות אסימיני

 את “מיה ואני” , סדרת הרישומים של רעות אסימיני ראיתי לראשונה כספר. הספר מעביר את התחושה החמימה, המופלאה, של להחזיק יד של ילדה אהובה בתוך ידך. רכות אין סופית, ואולי נגיעת התוגה של המודעות לזמן החולף, לרגע שללא הפרד, ישנו וחולף.
אסימני עוסקת בחוויית האימהות, בקשר אם -ילדה, באופן ישיר, נוגעת במיתרי הזיכרון הפרטיים של המתבוננת ולא  בפנטזיה.
במתכוון אדבר כאן על אימהות, ולא הורות. לאורך דורות חווית האימהות הייתה נושא שנחשב לסנטימנטלי מידי מכדי להיות אמנות גבוהה וכמעט נעדרה לחלוטין ממה שנחשב לכזו. הנוכחות באמנות המערב של אין ספור מדונות עם ילד, מריה עם ישוע התינוק, מיסכה זאת. דימויים אלו  נותרו תמיד, גם בהצגות הריאליסטיות ביותר, חלק מעולם אידיאלי. העולם ב”מיה ואני” הוא כאן, עכשיו, וכדרכה של אמנות טובה הוא גם מעבר לכך.
המפגש עם העבודות של אסמיני  בתערוכה יוצר הזדמנות להתבונן בהן באופן שונה. בתערוכה הן מקבלות חריפות, שההתבוננות בהם כנרטיב מתמשך, בדפדוף מרכך. אסמיני ציירה את העבודות החל מפרוץ הקורונה באביב 2020. אלו הם בעיקר רישומים בעיפרון, חלקם לצד שרבוטים של בתה. המפגש של הרישום והשרבוט יוצר רגעים יפים תרגום לקו של הגדילה המשותפת , התהליך של אם ובת בתנאים הבלתי רגילים, האינטנסיביים במיוחד, שנוצרו בתקופה זו. השילוב עם הטקסטים לא תמיד הכרחי, לפעמים פרשני מידי.
סדרת העבודות של אסמיני ולא פחות מכך ההחלטה להציג אותה במוזיאון מסמנת תזוזה בפתיחות לנושאים שהיא עוסקת בהם . באמנות ישראלית אהבו לדבר על “התיילדות” ( בגופי עבודות של אריה ארוך  או  רפי לביא  למשל) אבל לא על ילדים. אחת הדרכים המעטות היתה, בהקשר פוליטי מובהק,  דרך הפריזמה של העקדה, של הילד כקורבן, בהקשרים פוליטיים שונים. במקרה של גרטה וולף קרקואר די היה בכך שיוסף זריצקי, בכובעו כמבקר אמנות,  כתב עליה ב 1927  שהיא בעלת קו וכתם נהדרים אבל “ציירת ילדים” כידי לדחוק אותה לשולי הזרם המרכזי.
למעשה עד שלהי המאה העשרים, נתפסו “אמנית” ו“אם” כדיכוטומיה.  לינדה נוכלין, במאמרה “Morisot’s wet nurse”, עמדה על התפיסה שלפיה כל אחד מתפקידים אלו יכול להתקיים בשלום רק באקסקלוסיביות, כלומר על המצב שבו היותה של אישה אם ואמנית גוזר עליה זהות מסוכסכת.[1]
תיעוד ציורי עקבי של יחסי ילד/ה  עם אם-אמנית אינו שכיח למרות שמדובר באחת החוויות וביחסים החשובים ביותר בחיי רבות . מעניין לחשוב על המעקב, הכמעט תיעוד של הקשר האינטנסיבי שהועצם על ידי הנסיבות של אסמיני ובתה לפרויקט פורץ הדרך של מרי קלי (ילידת 1941), שיצרה בשנים 1973–1979 את Post-Partum Document, עבודה קונספטואלית שעסקה בהבניית הקשר בין אם לילד.
קלי יצרה פרויקט ממושך בו תיעדה וניתחה את כל הסובב גידול ילד – מהפרוזאי ביותר, כגון חיתולים צואיים ולוחות האכלה, ועד למחשבות על חפצי מעבר והתנהגות של פעוט. העבודה, שהוצגה לראשונה ב-1979 ב-ICA בלונדון, עוררה הדים רבים, חלק גדול מהם שליליים ובעיקר מגמדים. בסוף שנות ה-70 נראה היה כי  חוויה שהיא אולי המשמעותית ביותר בחיי ילד ובחיי האם, היא עניין שולי לעומת נושאים “גדולים”. ספר הפרויקט ראה אור ב-1999, עשרים שנה אחר הצגתו לראשונה והתקבל בעניין , אך עדיין במידה התבוננות אליו כמין אקזוטיקה ריגשית , גחמה.
אירנה גורדון מציגה את הרישומים על קירות אפורים שכמו מרסנים את געש שיש בעבודות, אולי לשמור מקריאה משובשת, מקטינה, שיושמה כל הרבה פעמים על עבודות נשים אמניות שנגעו באימהות, וזאת  בשל העיוורון לעומק הדרמה של אושר וקושי המתחוללת בהם.

[1]:

Linda Nochlin, “Morisot’s wet nurse: The construction of work and leisure in Impressionist painting,” in her Art, Women and Power and Other Essays, New York: Harper & Row, 1988, p.44.

אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקווה לאמנות

סיור  לביאנלה בוונציה 18-22 מאי 2022
 בהדרכת ד”ר סמדר שפי

בואו להבין את הביאנלה הקרובה בוונציה, להתבונן בה לעומק. בסיור בוטיק איכותי תקבלו את הרקע ההיסטורי – אינטלקטואלי שדרוש כדי להפיק את המיטב מהביאנלה השאפתנית והחשובה של אחרי השינויים שחוללה הקורונה. יהיה מרתק !

פרטים והרשמה:

 קרן: מייל keren@extrmile.com  טלפון נייד: 054-4519518

דניאלה: מייל Daniela@extrmile.com טלפון:054-7040517

Reut Asimini / Mia and I

I first saw Reut Asimini’s series of drawings, “Mia and I,” as a book. It conveyed the warm, wonderful feeling of holding a beloved little girl by the hand, a sensation of infinite softness, and perhaps a touch of the melancholy awareness of passing time and the ephemeral nature of the present moment.

Asimini engages directly in the experience of motherhood and the mother-daughter relationship, evoking private memory from observation and not fantasy.

I am speaking specifically about motherhood and not parenthood. For generations, the experience of motherhood was a theme considered too sentimental for “high art” and is almost completely absent from works considered as such. Innumerable Madonna and Child paintings in Western art, of Mary with Baby Jesus, have masked this absence. Even in the most realistic depictions, such images have always remained part of an ideal world. The world of “Mia and I” is here and now, and, as good art, also goes beyond.

The exhibition offers an opportunity to encounter Asimini’s works differently from in the book. Observation of the hanging pictures has them take on the sharper aspect of a continuous narrative which is less edgy in the book. Asimini made these works from the beginning of the pandemic in Spring of 2020, mainly pencil on paper, some alongside scribbles by her daughter. The encounter between drawing and scribble creates some beautiful moments, a translation of the shared growth into line, the process of a mother and daughter experiencing unusual circumstances under especially intensive conditions created during Covid. The combination of text is not always necessary and sometimes too interpretive.

The series signifies movement towards more willingness to include the subject in the art discourse – and no less significant is the decision to have her show these works in a museum exhibition. There was much critical talk about Israeli art having the elements of the “childlike,” (for example, Arieh Aroch or Raffi Lavie), but this is not about being parented, but many times refers to the motif of the Binding of Isaac in various political contexts. In the case of Grete Wolf Krakauer, Zaritzky’s remarks about her in 1927, in his capacity of art critic, that “she had wonderful lines and color patches, but she was a ‘painter of children,’ were sufficient to marginalize her from the art world.
Until the late 20th century, “artist” and “mother” were considered dichotomous. Linda Nochlin wrote about the perception of exclusivity of the two roles in her article, “Morisot’s wet nurse,” stating that such a mother/artist was doomed to have a split personality.[1]

A consistent documentation of the artist/mother-child relationship is uncommon despite it being one of the most important experiences and relationships in the life of many women. It is important to think about the nearly consistent tracing of this intensive bond (made more intense by circumstances for Asimini and her daughter) presented in Mary Kelly’s (b. 1941) breakthrough conceptual project Post-Partum Document (1973-1979) engaged in the construction of the mother-child bond.

Kelly’s six-year project documented and analyzed everything about raising a child, from the most prosaic, such as dirty diapers and plates, through transitional objects and toddler behavior. First shown in 1979 at the ICA in London, it aroused many reactions, many of them negative but mostly dismissive. In the late ‘70s, it seemed that what might be the most significant experience in the life of a mother as well as a child is a minor matter when compared to “important” issues. The project was published in a book in 1999, twenty years after it was first exhibited, but was still seen as somewhat emotionally exotic, as a whim.

Curator Irena Gordon decided on a middle-grey wall that seems to rein in the volcanic emotion of the works, perhaps to safeguard them from a diminishing reading. Such a disrupted reading is applied so many times to women artists’ works engaged in motherhood, due to blindness at the depth of the drama of happiness mixed with difficulty in the mother-child relationship.

[1]:

Linda Nochlin, “Morisot’s wet nurse: The construction of work and leisure in Impressionist painting,” in her Art, Women and Power and Other Essays, New York: Harper & Row, 1988, p.44.

Curator: Irena Gordon 
Petach Tikva Museum of Art

Through 28/05/2022

Reut Asimini / Mia and I

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility