English follows Hebrew
הרישומים של נאהד אבו אלהיגא חמזה מצוירים על בדים מהספֵרה הביתית: מטלית רצפה, וילון, ציפה, סדין. הטקסטיל הביתי מתקשר בתודעתנו לניקיון, לאינטימיות, לנוחות, לבנייה של מקום מרופד, פיזית ומטאפורית, בו אין צורך להיות במגננה; בית ידידותי, בית שהוא גם מושא געגועים, מקום שזיכרונו הפיזי מגלם בתוכו זיכרונות משפחה וזמן שעבר. ועם זאת, קיימת הידיעה שבית עלול להפוך זירה ליחסים קשים ואף לאלימות, מרחב שהוא בגדר כלא ואינו מפלט מהסערות החיצוניות. האמביוולנטיות בין הביתי למאיים התנסחה כמושג מוכר בעקבות “האלביתי”, מאמרו של זיגמונד פרויד שפורסם ב-1919[1]. אלביתי הוא תרגום המושג הגרמני Unheimliche, העומדת מנגד למילה heimliche, המקפלת בתוכה משמעויות אחדות, ביתי, נעים וגם סוד, ומתחברת עם המילים בגרמנית לבית ומולדת. תחילית השלילה Un למילה heimliche מטעינה אימה ופחד ובעיקר מוזרות, כזו הנוצרת כשפוגשים איום דווקא במקום בו אין מצפים לכך.
בעבודות של אבו אלהיגא חמזה נוכח המפגש בין הביתי והיפה ובין האימה והעצב. גוף העבודות שבתערוכה נוצר לאחר מותה של אימה של אבו אלהיגא חמזה ב-2019. הפרידה מהאם הובילה להתבוננות במרכיבים של “בית” על כל חלקיו ולקריאה מחודשת שלהם. העבודה על מטליות הרצפה מרתקת. אבו אלהיגא חמזה לוקחת חפץ הנחשב לנמוך ומתמירה אותו. מה שמשווק כ”מטליות רצפה איכותיות”, סמרטוטי רצפה צבעוניים מבדי מיקרופייבר, הופך מצע לרישומים. בעט היא רושמת חלקי גוף וחלקי חיות, ישויות קטועות ופצועות ופראיות, על מה שהוא דימוי לכניעה והתבטלות ועם זאת יש בו פוטנציאל של גאולה, של שינוי מצב מלכלוך לניקיון. ההיברידי, הצירוף של חי וחפץ או חי וצומח, יוצר מצב ביניים, מצב שלישי. וכפי שאנו קוראים בבית הפיזי משמעויות שהן מעבר לחומרים מהם הוא בנוי, הרי הדימויים המורכבים של אבו אלהיגא חמזה מסמנות את אותם יחסים מורכבים שיש לנו עם החפצים המקיפים אותנו והמשמעויות הסימבוליות בהן הם נטענים. עבודותיה מתכתבות עם תנועות אמנותיות ורעיוניות מהדאדא דרך הסוריאליזם ועד לדימויים בשדה המדע הבדיוני.
שלוש מטפחות רקומות מחתונת הוריה נותרו משך שנים מקופלות באריזתן המקורית, שומרות על רוח החגיגיות וההדר של האירוע. על כל מטפחת יצרה בעט שחור רישום של יד וחלון, ובכל פעם משתנה היחס ביניהם, והפרחים הרקומים הקטנים הופכים לחלק מהקומפוזיציה. היד היא כף יד סגורה למחצה, כמו חופנת דבר מה לא-נראה, ופעם היא בתוך חלון, פעם גדולה ממנו ופעם מרוחקת. הזיכרון כמו מנסה להתקבע, אך תמונה מדויקת חומקת, נמסה כמו קווי המתאר של החלון המצויר. אבו אלהיגא חמזה משמרת את הקפלים של המטפחות ומשתמשת בהן – הקפלים שבמשך השנים התקשו וסומנו בכתמי זמן. הקפלים שהיא מקפידה לא ליישר יוצרים גריד, רשת זיכרונות חמקמקה, סימן של תקוות, של תמימות, הבטחה שנשמרה באריזה ללא שימוש.
רגשות עזים, אלימות, כאב וחרדה מתנקזים לדיוקן גדול המצויר בעט בשחור וכחול ותפור לבד אדום. הדיוקן נגזר מבד אחר ונתפר בתוך רקמה. מבט מקרוב מגלה שהדיוקן מורכב מידיים, מפרטי אדריכלות כמו חלונות ודלתות, ממה שנראה כשרירים משורגים, צמחים, עצמות, אולי מים זורמים. זו עבודה שהקשריה בתולדות האמנות מביאים אותנו למקורות
מוקדמים יחסית, כמו הדיוקנאות של ג’וזפה ארצ’ימבולדו (Giuseppe Arcimboldo) האיטלקי מהמאה ה-16 ועד לעבודות של גאורג גרוס (Georg Groß ) הגרמני בשנים בין מלחמות העולם, שיצר דיוקנאות מחרידים שנבעו מהתבוננות בפצועים הרבים של מלחמת העולם הראשונה. הגעש הפנימי של נפש שסועה ומורכבת נוכח בעבודה בעוצמה מצמיתה.
עבודותיה של אבו אלהיגא חמזה תלויות כך שחלקן התחתון משוחרר, לא מוצמד לקיר. היא משמרת בהן תנועה, פגיעות וכך גם חיים. בבדים ובדימויים שאת פרטיהם קל לזהות נוצר האלביתי, המאיים מתוך המכלול.
[1] קדם לו מאמרו של ארנסט ינטש, “לעניין הפסיכולוגיה של האלביתי”, שפורסם ב-1906.
מייסדת CACR ואוצרת : ד”ר סמדר שפי
המרכז לאמנות עכשווית רמלה . עד 14 יולי 2023
הביאנלה בוונציה 2024 –
סיורים, הרצאות והכנת מסלול לטיול עצמאי.
הביאנלה תפתח באפריל 2024 תחת הכותרת ‘Foreigners Everywhere’.
לקבלת מידע על:
אפשריות סיור איתי בוונציה בהרכבים שונים, הודעה על הרצאות המבוא שאתן בנושא,
והכנת מסלול סיור לנוסעות/ים עצמאיות/ים,
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ (הודעות ממני בלבד).
לקבלת לינק שילחו הודעה ל 0507431106
Unheimlich, longing, and the cloth | Nahed Abo Alhega Hamza
Curator: Dr. Smadar Sheffi CACR, Ramle
Nahed Abo Alhega Hamza’s drawings are on domestic textiles (floor rags, curtains, pillowcases, sheets) associated with cleanliness, intimacy, comfort, a physically and metaphorically cushioned space. A friendly home, the object of longing, embodies family memories and time past. And yet, the possibility looms that it may become an arena for violent relations. The ambivalence between “homey” and threatening was formulated by Freud as the Unheimliche, rendered into English as the “uncanny.”[1] “Homey” enfolds associations of unity, pleasant domesticity as well as secrecy, connected to the German words for “home” and “homeland.” The German negative prefix charges the word with terror and strangeness, evoking the sensation of facing a threat in the most unexpected place.
Abo Alhega Hamza’s works make present an encounter between the beautiful homeyness with terror and sadness. The current corpus evolved after the artist’s mother passed away in 2019, leading her to observe and re-read “home” and its components. In a fascinating process, she took colorful floor rags with their “low” connotations and transformed them from “high-quality microfiber floor wipes” to surfaces for pen drawings. Drawings of fragmented human and animal body parts appear on the floor rags – symbols of surrender and erasure of self which still possess the potential of redemption from a state of filth to cleanliness. The hybrids of live and artificial, of plant and animal, create a third, intermediate state. Similar to reading meanings into a physical home beyond its construction elements, Abo Alhega Hamza’s intricate drawings signify our complicated relationships with objects and their symbolic meanings. Her works correspond with art movements from Dada to Surrealism to science fiction.
Three embroidered handkerchiefs from her parents’ wedding remained folded in their original wrapping, preserving the event’s festive glamor. Each bears a black ink drawing of a hand and window in differing proportions, their small embroidered flowers becoming part of the composition. Memory seems to attempt to fix the picture in the mind but it eludes the artist, melting away like the windows’ contours. Abo Alhega Hamza preserves the hardened folds as a grid of memories, hopes, innocence, and promises.
Strong emotions, violence, pain and anxiety flow into the large black and blue ink portrait cut out and embroidered on to red fabric. A close look shows its composition from hands, architectural details, intertwined muscles, plants, bones, or perhaps flowing water. The art historical associations refer to early sources such as Arcimboldo’s works from 16th century Italy through Georg Groß’s paintings inspired by horrific images of the many German wounded WWI veterans.
The works, hanging freely from the wall, preserving movement, vulnerability, and vitality, contain an uncanny streak emanating from her oeuvre.
[1] Freud’s “The Uncanny” (1919) was preceded by Ernst Jentsch’s “On the psychology of the uncanny” (1906).
Curator: Dr. Smadar Sheffi
