מצב הקריאה/צפייה המשתנה שוב ושוב הוא שהופך את “ארץ גבול” הספר/אובייקט של מורן ויקטוריה סבג למסע ממגנט. הקריאה בתיאור משבר נפשי של הכותבת נעה בין חמלה, דחיה ופחד קר שמחלחל כשפרטים ופכים קטנים נדמים מוכרים באופן לא נוח, באופן שלא מותיר די מרחק ביטחון בין הקורא/ת לבין המספרת, ביו חיק הנורמליות החמים לבין החריג.
הספר מורכב ממסמכים בירוקרטיים, סיכומים רפואיים, תצפיות רפואיות, מכתבים לגורמים רשמיים לצד שירים, משפטים, קרעי טקסט. כל אלו עוסקים בהתנסויות מסויטות שהיוו את חייה לפרק זמן מסוים בראשית שנות האלפיים אחרי משבר נפשי שהתרחש בעת שירותה הצבאי ואשפוז וטיפול פסיכיאטרי בעקבותיו. המסמכים הרשמיים מגוללים השתלשלות שנקראת כמו מבעד לקליפה – טקסט שמנסה להיות מרוחק, אובייקטיבי, מבודד מרעשי הרקע של המציאות ולכן לא פעם אבסורדי, לרוב מלא חשיבות עצמית. במכתבי המשפחה הניסיון להיות צד שווה מול המוסדות, לתעל סערה רגשית לשפה מאופקת, סמי רשמית, ניכר מיד.
הטקסט הבירוקרטי של משרד הבריאות ומוסדות נוספים, סיכומים רפואיים, טקסטים של הוראות בזמן טיפול ומכתבים לגורמים רשמיים מופיעים בשחור לבן בפונט רזה כשקו, כמו ממסגרת מופיע מצידם הימני העליון. בדפים אלו נשאר שטח לבן, כמו מדבר של משמעות, ריק אדיש, מקום לזרימה של זמן.
המדבר הלבן שולט גם בעמודי הטקסט הספרותי – קולה של מורן ויקטוריה סבג. חלק מהטקסט שירי, חלקו פרוזה הוא מנוקד ומודפס באותיות ירוקות בפונט עברי קלאסי. הירוק לוקח, בהכרח, למוסכמות שנקשרו עליו כצבע מרגיע ולכן כצבע נפוץ בבתי חולים ובתי חולים לתשושי נפש. הוא צף בלובן הנייר כשהצורניות משתנה – מיקום הטקסט בדף, שירים מדורגים כלפי מעלה או מטה, טקסט כעמודים אנכיים במרכז או צד עמוד, טקסט שהופך את הספר כולו לתנועה – טלטלה שנעצרה. הכתיבה של סבג ישירה, פשוטה ומשרטטת דיוקן, לרוב אמין.
מאחרית הדבר שכתבה הפסיכולוגית רננה שטנגר אלרן (וטקסט היח”צ ) עולה שמדובר בטקסט אוטוביוגרפי. בכך סבג מצטרפת לכותבים ויוצרים המשתמשים בחוויה אישית של משבר או מצב נפשי מאתגר באופן קונקרטי. בין הדוגמאות הבולטות ספר השירה Odes to Lithium של שירה ארליכמן האמריקאית שראה אור ב 2019 ובו היא כותבת (האהבה) על התרופות להפרעה הדו-קוטבית ממנה היא סובלת לצד רישומים. הספר התקבל בחום על ידי ביקורת וקוראים, חלק מהפתיחות החדשה בה מתייחסים למצבים נפשים מאתגרים שלפעמים הופכת המידה מסוימת לפארסה כשסלבריטאים למיניהם – מהזמרת Sia ועד אילון מאסק וגרטה תונברג מתהדרים בלהיות “על הרצף”. התקדימים לעבודה של סבג רבים, החל מהשירה של סילביה פלאת ב”בפעמון הזכוכית”, כתבים של אנטואן ארטו, מחזות של שרה קיין ועוד. חלק מאלו מופיעים תחת “מקורות, השראות ופראפרזות” בסוף הספר. ברגעים מסוימים הטקסט מזכיר את “דולי סיטי” של אורלי קסטל בלום, ספר שהישירות בה דיבר על נמצב פשי הפכה אותו לרגע ספרותי מטלטל כשיצא ב 1993. בשל האופי החזותי המובהק של הספר מעניין לחשוב גם על אמניות שמשברים נפשיים עיצבו ומוספרים בעבודתן החל ביאיוי קוסמה, דרך נאן גולדין ועד טרייסי אמין. העבודה של סבג מובחנת היטב. המקצב החזותי שהיא יוצרת בין השחור לבן והירוק ומבני הטקסט המשתנה מענין.
הסיפור ב”ארץ גבול” אישי, אך בעל גוון ישראלי מובהק. התפרצות המשבר של סבג אירעה ב 2001 (שנה בה פיגועי האינתיפאדה השנייה משתוללים) ובעת שירותה הצבאי. שם הספר מתפקע באסוציאציות פוליטיות מובהקות ומתייחס למרחב המשתנה תדיר של מה שנחשב לבית, למדינת ישראל. לעיתים מכוון הטקסט כך באופן ישיר “אצא לכבוש את השטחים של העצמי שלי מחדש!!” (ע” 230) הוא גם רואה אור בתקופה שבה, יותר מכל זמן אחר בעבר, השיח הציבורי מכיר בנזק נפשי, במיוחד בטראומה, אך גם בפציעה מוסרית כפגיעה ממשית איתה יש להתמודד כשם שמתמודדים עם פגיעות גופניות. אפשר לחשוב על “ארץ גבול” גם ביחס לאמירה של סוזן סונטאג שכתבה על כך שחולים ובריאים הם כמי שמחזיקים דרכונים לארצות שונות – ארץ החולים וארץ הבריאים. סבג חצתה גבול.
הספר נשאר במחשבות, אפקטיבי באופן בו הוא יוצר מועקה.
אין סוף טוב, למעשה אין סוף כלל.
