Please scroll down for English
שישה סיבובים לדקה- מרב סבירסקי
באופן המתומצת ביותר אפשר להגדיר “חיים” כנושא תערוכתה של מרב סבירסקי – שישה סיבובים לדקה.
חיים במובן הבסיסי של תנועה והשתנות תמידית כניגוד לדומם ולמת. בנזילות, בפתיחות, בקצביות במחזוריות ובחזרתיות וגם בחשש ובמלנכוליה ובעיקר באי הוודאות לגבי מסגרת זמן הפעולה שנותר, שאפשרי , סבירסקי מצליחה לנגוע בליבה של הדרמה בחיפוש אחר הזמן האבוד, כשם היצירה של פרוסט שהביעה, ולא פחות מכך עיצבה את חווית הקיום המודרני, לפחות בעולם המערבי.
ניסיון לתאר את התחושה בתערוכה מעלה על הדעת את מלאכת המחשבת המילולית של תיאור האזנה לפראזה (משפט) מוסיקלי שכתב פרוסט
...אבל ברגע מסויים, מבלי שיוכל להבחין בבירור בקו מיתאר חד, לתת שם למה שמשך את לבו, לכוד בחבלי קסם, ניסה ללקוט את הפראזה או ההרמוניה – לא ידע מה – שחלפה ופתחה את נפשו לרוחה כריחות ורדים מוכרים החגים באויר הערב הלח וטיבם שהם מרחיבים את הנחיריים….
בקצב איטי הוליכה אותו הפראזה תחילה לכאן, אחר לשם, ואז למקום אחר, אלי אושר נאצל, מפוענח ומדויק. ופתאום, לאחר שהגיע לנקודה מסוימת שממנה התכוון לעקוב אחרי הפראזה, כעבור שהות של כלום, שינתה כיוון במפתיע, ובמפעם חדש, מהיר יותר, שברירי, מלנכולי, מתמשך ורך… אחר כך נעלמה.,….
בעקבות הזמן האבוד בצד של סוואן חלק שני, אהבה אחת של סוואן מרסל פרוסט עמוד 24-5,(תרגום הלית ישורון)
התיאור של החומק,של העובר, אך המוחשי קורא לזיכרון את פרוסט, אך בעוד הוא כתב ,כנראה, על המוסיקה בתקופתו, ברוח ה בל אפוק הצרפתי, הרי בעבודות של סבירסקי מקופלות גם שכבות אפלות של זיכרון, רוויות בהתבוננות על ההווה.
הרושם הראשון בכניסה לחלל הקטן והנמוך של גלריה קו 16 הוא צליל הנקישה החוזר והקצבי בעץ שנוצר בעבודה נקר, קופסת עץ שעליה נוקש שוב ושוב מה שנראה כסילואטת דמות ציפור מסרט אנימציה. אחרי זמן קצר מתברר הקשר של הקצב לעבודת הוידיאו (האילמת) דואט משולש ליחיד. הרקדנית שני בן-חיים , רוקדת צעדי סלסה בסיסים, הוסרטה ושוב כאשר בכל פעם רקדה עם עוד הקרנות של צלליותיה שלה, במה שהפך מריקוד זוגי לריקוד של שש דמויות. העבודה מראה פיצול של האני ומהדהדת את אחת הקואן הבודהיסטי מה הצליל של מחיאת כף יד אחת?. סבירסקי (רקדנית בעברה) יוצרת בעבודה שוויון בין הנוכחת,הרקדנית , לצל , לאין ,ולעוד ועוד הכפלות שלה כדיבור על הריק כמצב של יש.
דיון דומה , בעל גוון טרגי יותר חוזר בעבודה ללא כותרת המורכבת מבובות קטנות לציור שמסתובבות על צירן על פדסטלים זעירים. הן מוצבות כך שמשבע בובות, רק צילה של אחת מוטל על פינת החדר. הבובות מעלות על הדעת את בובות הבלרינה המסתובבות בתיבות נגינה אך האסוציאציה המרכזית היא לעבודות הצלליות של כריסטיאן בולטנסקי Les ombres bougies, TOT, 2008 (צלליות הנרות, מוות – שם העבודה מורכב מצרפתית וגרמנית) עבודה מבובות נחושת ותאורת נרות שמקופל בה הדימוי האירופאי של ה Danse Macabre, ריקוד המוות, דימוי מימי הביניים בו שלדים של דמויות מכל המעמדות מרקדים יחד, ביטוי לניצחון המוות והאוניברסאליות שלו. קריאת העבודה של בולטנסקי, שהשואה היא ציר מרכזי ביצירתו, כרוכה באסוציאציות לזוועות ההשמדה והמלחמה.
מעגל האסוציאציות הזה מתחדד למול עבודה נוספת של סבירסקי ללא כותרת של חוליות שלד מעמוד שידרה של חיה,אותה מצאה, והרכיבה על גלגלי פלסטיק ,יחידה שאינה נעה למרות פוטנציאל התנועה והקשריה לקרונות ורכבות ברורים.
יפה מאד היא נורה, נורת ליבון התלויה מהתקרה , מלאה במים ומאירה וחלודה מצטברת בקרקעיתה. החלודה הולכת ומתפתחת במהלך התערוכה ,הופכת את תחתית המנורה לכתמתמה יותר, למסתורית יותר .
עבודה ללא כותרת שבה חוטים מתוחים שקשורים במקומות שונים נעים על גלגלי גומי היא אמנם ללא צליל אך נדמה שהוא עולה ממנה. יש משהו מחויך בעבודה שמעלה על הדעת חמשה (שורות לכתיבת תווים) , או חוטי חשמל עליהן יושבות ציפורים משום שהקשרים הקטנים יוצרים על הקיר צל נע הנראה כרישום סכמטי של ציפור .
שם התערוכה נשמע כמושג מעולם האלקטרוניקה או המכניקה . הוא מומצא, כך שהמילים, כמו העבודות מדברות על מה שנשמע כתכליתי אך הופך לשירה, למעגל של משמעויות שנובעות זו מתוך זו, של מחשבות והתבוננות, נבונה ויפה להלל.
אוצרת: רווית הררי
גלריה קו 16, במרכז הקהילתי בנווה אליעזר ג’ 13:00-10:00, ד’-ה’ 20:00-17:00.
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925
(הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
60 RPM/ Merav Svirsky
The theme of Merav Svirsky’s exhibition, 60 RPM, can be encapsulated as “life,” in its most basic sense of movement and perpetual motion, in contrast to still lifeand death.
With liquidity, openness, rhythm, cyclicality and repetition as well as with fear and melancholy but mainly with uncertainty as to how much time and possibilities remaining in life, Svirsky touches upon the core of the drama in her search for lost time. Her work brings to mind the title of Proust’s masterpiece which expressed and shaped the experience of modern existence, at least in the West.
The attempt to describe the overall feeling of the exhibition brings to mind Proust’s carefully-crafted verbal description of hearing a musical phrase:
….But at a given moment, without being able to distinguish any clear outline, or to give a name to what was pleasing him, suddenly enraptured, he had tried to collect, to treasure in his memory the phrase or harmony – he knew not which – that had just been played, and had opened and expanded his soul, just as the fragrance of certain roses, wafted upon the moist air of the evening, has the power of dilating our nostrils…
With a slow and rhythmical movement it led him here, there, everywhere,towards a state of happiness noble, unintelligible, yet clearly indicated. And then, suddenly having reached a certain point from whichhe was prepared to follow it, after pausing for a moment, abruptly itchanged its direction, and in a fresh movement, more rapid, multiform, melancholy, incessant, sweet, it bore him off with it towards a vistaof joys unknown. Then it vanished…
(Swann’s Way, volume one of Remembrance of Things Past)
The description of the elusiveness, of what passes by but is concrete, brings Proust to mind; he wrote about music in his era, the French Belle Epoque, but Svirksy enfolds darker layers of memory in her works, saturated with observation of the present.
At the entrance to the small and low space of the Kav 16 Gallery, the most striking feature is the repetitive, rhythmical knocking on wood coming from the work Woodpecker, a wooden box on which what seems like the silhouette of a cartoon bird. After a short time, it is associated to the rhythm of the silent video Triple Duet for One. Dancer Shani Ben-Haim was filmed dancing basic salsa steps, and once again dancing with her silhouette projected next to her again and again, transforming the solo into six figures. The work shows a split ego, resonating with the Buddhist koan, “What is the sound of one hand clapping?” Svirsky, who used to dance, equates presence, shadow and absence, speaking about the void as a situation of being.
A similar discussion with a more tragic aspect may be found in her complex installation of small painting mannequins, turning on their axes, each on a tiny pedestal. They are installed so that out of the seven mannequins only one casts a shadow onto the corner.
The mannequins are reminiscent of a revolving music-box ballerina, but the main association is to the silhouette work by Christian Boltanski, Les ombres bougies, TOT (2008), a title composed of French – silhouettes of the candles – and German – Death. This is a piece made of copper dolls illuminated by
candles, embodying the medieval European image of the danse macabre – the dance of death, in which skeletons from all classes of society dance together, expressing Death’s triumph and universality. Reading Boltanski’s oeuvre, in which the Holocaust is a major axis, involves associations to the horrors of genocide and war.
This circle of associations becomes sharper when confronted with another of Svirsky’s piece, made of animal vertebrae which she found and placed on plastic wheels. The unit does not move despite its potential, making a clear association to trains.
Another excellent piece is Bulb, hanging from the ceiling but full of water; it illuminates, but rust has accumulated in its bottom, developing during the exhibition and staining the lower part of the bulb more and more, making it more mysterious.
The untitled piece with strings stretched and tied in various places and which moves on rubber wheels is soundless but a sound seems to arises from it. It elicits a smile, suggesting a musical score, or perhaps electrical wires on which birds are sitting, since the small knots create a moving shadow on the wall, which looks like a schematic drawing of a bird.
The title of the exhibition sounds like something from the field of electronics or mechanics. The words, like the works, speak about what seems decisive but which turn into poetry, into a cycle of meanings arising from one another, of thoughts and contemplation, intelligent and beautiful works.
Curator: Ravit Harari
Kav 16 Gallery, Neveh Eliezer Community Center
To join the mailing list (separately) for the Window’s weekly informational advertising newsletter on art, special events, and openings: www.smadarsheffi.com/?p=925
