For English Click Here
“פתאום היה לי כל כך טוב” בוקע שיר מחזית עטופה ספוג בהיר ברחוב העלייה בתל אביב – רגע טובל באבסורד, במידה רבה סוראליסטי, שמעלה חיוך רחב והערכה לאמנות שלוקחת את עצמה בהומור ורצינות ומתייחסת, ללא התחסדות, להווה הכאוב המשווע למזור.
המיצב “שחרית”, של נעה שמחיוף שחף, רוני קים ועומר שך הוא עבודת סאונד וחלל שפועל באופן מוצלח ביותר במרחב הציבורי. רחוב העלייה, שנמצא בראשיתם של תהליכי גנטריפיקציה, הוא עדיין רחוב מסחרי אפור עם תחושת חספוס וצל אלימות והספוג הבהיר בולט בו למרחוק. שמחיוף שחף, קים ושך משתמשים בקלישאות וסטראוטיפים באופן מחודד אך לא נטול אמפתיה. בימים בהם נדמה שמונחי הריפוי, הרפיה, איחוי חיבוק מקבלים שימוש אינפלציוני שמכסה אך בקושי על חוסר הידיעה כיצד להתמודד עם תועפות הזוועות והכאב הם יוצרים חזית שהיא כהיפוך חדר, סגור ומוגן, לרחוב.
את הטקסט שומעים העומדים בפתח הדלת, בין שני חלונות הראווה המכוסים. הדלת, על הקודן האלקטרוני, תיבת דואר ללא שם וידית מתכת קרירה מקרינה היפוך מוחלט לטון המזמין, המפייס, של הסאונד המושמע בלופ. קטע מהסאונד הוא השיר פתאום היה לי כל כך טוב גרסה עברית, מתורגמת בידי אריק איינשטיין לשיר As Tears Go BY של The Rolling Stones.
השיר יצא ב 1969 בביצוע שולה חן. התקופה הייתה שיאה של מלחמת ההתשה שהתרחשה במקביל לאופוריה של מלחמת ששת הימים ובה ישראל החלה להיפתח, יותר מבעבר, להשפעות בינלאומיות. האופטימיות, או האסקפיזם, הגוון הפסיכדלי (פתאום הכל הפך כחול/ פתאום ארמון צמח בחול/ בעיני הילדים אורות קטנים/ פתאום היה לי טוב כל כך) מהדהדים מסרים רוחניים (עמוקים או שטחיים), מהסוג שנקשרו, בין השאר, לפסטיבלי מוסיקה של “אומת הדאנס”. טקסט נוסף הוא מעין הנחיות לתרגיל דמיון מודרך שקשה לחשוב על מקום פחות מתאים עבורו מאשר רחוב העלייה.
מסורת תולדות האמנות שהעבודה מצטרפת אליה מעניינת. האסוציאציה הראשונית היא לפרויקט העטיפה של Storefront gallery בניו יורק ב 2015 בפלסטיק נצמד על ידי SO-IL אך המסרים של הפרויקטים כמעט הפוכים – עם בניו יורק דובר על ניתוק וסטריליות הרי כאן שחף, קים ושך יוצרים מיצב אמביוולנטי של הזמנה – הספוג, ודחייה – הדלת הנעולה. למבנים העטופים של קריסטו וז’אן קלוד שבשנות ה 60 יצרו את סדרת Store Fronts ובהמשך, חידדו דרך עטיפה את התהייה על הערכים של מבנים כמו שער הניצחון בפריס (2021) או מרחבים ציבוריים כמו סנטרל -פארק בניו יורק (בפרויקט השערים 2005) דווקא דרך העשייה של עבודה זמנית שהעניקה הזדמנות לחשוב ולראות אותם מחדש. לחנות ברחוב העלייה אין דבר מההוד ההיסטורי של מקומות כאלו ודווקא כך העטיפה הזהירה שלה, ההשגבה הופכת למרובדת משמעות. השימוש בספוג מעלה על הדעת גם את השימוש הנרחב למדי שנעשה בבידוד אקוסטי המזכיר ספוג, בדרך כלל לצד עבודות וידיאו כמו בעבודה הנהדרת Ravel Ravel Unravel שהציג אנרי סלה Anri Sala כאמן צרפתי המתארח בביתן הגרמני ב 2013.
שחרית, כשמה של תפילת הבוקר נעה בין המשעשע למוזר ואפילו המפחיד – האלביתי. קול בוקע מתקרה, רחוב הומה, הבטחת רכות ודלת מעולה – דיסאוריינטציה בהתגלמותה.
אוצר: שחף לוי. עד 24.02.24
Morning Prayer
“Suddenly I felt so good…” A song rings out from a storefront wrapped in light-colored sponge on HaAliya Street in Tel Aviv, a surrealistic, absurd moment, bringing a wide smile and appreciation for art that takes itself seriously and humorously, referring unapologetically to the painful present in search of healing.
The installation “Morning Prayer” by Noa Simhayof Shahaf, Roni Kim and Omer Shach is a sound and spatial installation successfully embedded in the public space. HaAliya Street, in early stages of gentrification, is still a grey, gritty commercial street tinged with violence, and the light-colored sponge stand out from a distance. Simhayof Shahaf, Kim, and Shach use clichés and stereotypes ironically, but not without empathy. At present, terms used for healing, relaxation, mending and embracing have taken on inflated use, barely encompassing how to address unbearable horrors and pain, the artists use a storefront as an inverted protective space.
The text can be heard from the doorway, between the two covered vitrines. The door, with its electronic keypad, nameless postbox, and cold metal handle, conveys the polar opposite to the inviting, coaxing tone of the looped sound. One section of the soundtrack is the Hebrew version of the Rolling Stones’ As Tears Go By translated by Arik Einstein as “Pitom haya li kol kach tov” – פתאום היה לי כל כך טוב – (“Suddenly I felt so good”), performed by Shula Chen in 1969 at the height of the War of Attrition. This was a period of euphoria following the Six-Day War, when Israel began opening up to international influences. The optimism, or escapism, the psychedelic shades (“Suddenly everything became blue/suddenly a castle grew up in the sand/little lights in the children’s eyes/suddenly I felt so good”) resonate spiritual messages (deep or shallow) of the sort associated with music festivals such as EDM. An additional text is directions for a guided meditation. Hard to think of a less suitable place for soul searching than HaAliya Street.
The art historical tradition of the work is interesting, with the immediate association to SO-IL’s project of wrapping New York’s Storefront Gallery in plastic wrap in 2015. However, the messages of the two projects are nearly completely opposites – the NY project spoke of alienation and sterility, but here Shahaf, Kayam, and Shach have created an ambivalent installation of push-pull: the inviting sponge, and the rejecting locked door. As for the wrapped buildings by Christo and Jeanne-Claude in the 1960s including “Store Fronts,” they later intensified their thoughts on the values of the structures they wrapped, such as the Arch of Triumph in Paris (2021) or public spaces such as the Gates in New York’s Central Park, 2005, precisely through the temporariness providing the opportunity to think and see it in a new light. The storefront on HaAliya Street lacks historical glory, but precisely here, its cautious wrapping elevates the place, endowing it with layered meaning. The use of sponge brings to mind the use of acoustic insulation reminiscent of spongey material, usually along with video art, as in Anri Sala’s wonderful Ravel Ravel Unravel, shown by the French guest artist at the German Pavilion, Venice, 2013.
The installation, like its Hebrew title “Morning Prayer,” which also means dawn, moves between the amusing to the strange and even the frightening or the uncanny. Sound emerges from the ceiling, the street is noisy and bustling, there is a promise of softness, and a locked door – the embodiment of disorientation.
Curator: Shahaf Levi
Translation : Judith Applton
Photos: Smadar Sheffi
