For English Click here
ערך מוחלט
הצליל, הטון, והמנעד בתערוכה “ערך מוחלט” מדויקים להפליא. לקריאתה יש לגשת עם תחושת ההרפתקה המסוימת שנלווית לקריאת שירה בה הכל יכול לקרות: שורות קצרות, שורות ארוכות, לפעמים חזרות, לפעמים הכפלות, הבלחה של ניסוח מוכר, משמעות שלא פתורה והרגשה של ביקור בחדרי הלב מבפנים.
עם 32 אמנים ועיסוק בצבעי שחור לבן כתמה מובילה, כמו אין ספור תערוכות לפניה, “ערך מוחלט” יכולה להתקרב לתהום הבנאליות. במקום זאת יש בה שורה של עבודות שמחזקות זו את זו והיא נמנעת מהרגשנות המוחצנת של לא מעט ניסיונות להגיב מיד לזמנים האיומים בהם ישראל מצויה. ההתייחסות, הבלתי נמנעת, הכואבת, ההכרחית למצב היא בטקסט התערוכה. הדיון שהאמנות יוצרת בחלל הגלריה נרחב בהרבה מכאן ועכשיו. זהו דיון במהות החומר– בעיקר בשחור (ואי-אפשר לא לחשוב על השחור של אניש קאפור), באסתטיקה מינימליסטית כאופציה (מוסרית?) בעולם הצרכני, ובתפיסה דיכוטומית של העולם, המושרשת בתרבות שמשמרת מוקדי כוח ואלימות.
בחלון הפונה לרחוב תלויה “תוהו”, עבודה של אסתר שניידר המצוירת בדיו. הריבוע השחור בלב העבודה נראה כנע בתזזית, מוקף משיחות גליות. זהו רגע של רעד, של רעידת אדמה. העבודה מ 2017 משמשת כאפילוג, והסבר, לתערוכה כולה: הריבוע השחור , היצירה המודרניסטית האייקונית של קזימיר מלביץ’ מ 1915, סמנה את האבסטרקט המוחלט, ונתפסה כאין נקודת אפס לאמנות ממנה אפשר להתחיל (שלוש שנים מאוחר יותר יצר מלביץ’ גם את הריבוע הלבן). הריבוע המעורער בעבודה של שניידר ניבט לעולם שמחוץ לכותלי הגלריה וגם פנימה כמציב סימן שאלה. “ערך מוחלט” כותרת התערוכה, היא מונח מתמטי המגדיר שערכו של מספר הוא כמרחק שלו מנקודת האפס. האפס, ההתנקזות המוחלטת עד העלמות נותרת חידה.
אוצרות התערוכה, הדס חסיד, טליה ישראלי ורקפת וינר עומר מציגות בה עבודות חדשות ומוקדמות היוצר חוט משמעות מרתק כרונולוגי, תמטי וכמעט ניתן לומר מרחבי. אחת העבודות המוקדמות ביותר היא “מר(א)ה שחורה” של יצחק ליבנה מ 1990, שנים בהם צייר את סידרת ציורי ה”ורוניקה”. ציורים אלו דנו במבט ובאמת דרך המיתוס נוצרי על אישה צדקת שפני ישו הופיעו על מטפחת שהושיטה לו בדרך הייסורים. בריבוע קטן ושחור ומבהיק, שיצר ליבנה, מזוויות מסוימות, משתקפים פני הצופה ואת האיקונה מחליף האדם.
סמוך לעבודה זו תולה “אף”, עבודה שחורה של תומר רוזנטל המציג גם את “קיקלופ ישן” הלבנה, שתיהן משובחות. רוזנטל ברישום אנין, חכם, נוגע במהות של המרחב שפותחים הצבעים בתוך הנפש, באזורי הסכנה. (ראו ביקורת בחלון על תערוכה קודמת של רוזנטל) .
התליה יוצרת הקבצים, מתבקש לומר בתים בשיר שהוא התערוכה. “קריאטידה” עבודת הפורצלן הלבן המעודנת, הכמעט נעלמת בקיר של דנה יואלי תלויה נמוך במיוחד. זוהי אצבע קטועה היוצאת מגל פורצלן מצביעה, מרוחקת, מורד שהלבין. המבט עולה ממנה ל”שער כוח” המצוין של ינאי סגל. בצינור גומי שחור יוצר שער על ריבוע שחור, וכך טורף את משמעותו מריק לחלל שמבטיח המשך, כשהקשת – שער מסדיר את תנועת המבט. תחתיו תלויים צילום ים של חגי אולריך וציור ריבוע שחור של גלעד אפרת שכותרתו ” IV מבטו של אורפאוס”. הכוונה למבט שאסור לאורפאוס להפנות לאורידיקה אם רצונו להציל אותה מהשאול. במיתוס אורפאוס נכשל ומביט ורגע המבט הוא רגע ההכרה בהעלמות האהובה.
העבודות של דגנית ברסט מהסדרה “פורטפוליו ההיפוכים” טורדות. מרובעים בצורות בלי רגולריות מרחפים בריק עם מה שנראה כמו עיניים, דימוי משחקי לכאורה. התבוננות מקרוב מגלה העיגולים נראים כתקריב של פצע מודלק. הריבועים המרחפים שנראים כמסכה מסתירים זוועה וה”עינים” הן כפצע של ישוע שמגלה תומס המפקפק בברית החדשה – המבט מקרוב מגלה את מה שאיננו רוצים לראות. כמו בעבודות רבות בעבר ברסט מכסה אמירה קשה בציפוי דק, נסדק במבט, של קלילות.
עוד בולטים הצילום האלגנטי “חפתים” של לי אורפז; Few flat things (with Red & blue)עבודה מצוינת של נחום טבת ; “ארנב” של יונתן צופי שמצייר דמות רפאים של חיה שכמו נחנקה- נמחקה מאחורי אקריליק דשן, לבן ורעיל; “מראה לבנה (מביט במראה של סבתא)” תבליט גבס של פיטר מלץ והעבודה הקטנה, העדינה “דממה דקה” של רן טננבאום.
העבודה של טננבאום היא האחרונה ברשימת העבודות בתערוכה בה כל העבודות ממוספרות (פרטי העבודות מופיעים על דף נפרד). “דממה דקה” 2023 מסיימת התערוכה. לצופה נותר נחשול מחשבות ורגשות שלא תמיד נותרות מתערוכות גדולות בהרבה.
גלריה נולובז
אוצרות האמניות : הדס חסיד, טליה ישראלי ורקפת וינר עומר.
רביעי וחמישי 17:00-20:00, שישי ושבת 11:00-14:00
כתובת: זבולון 19, שוק לוינסקי, תל-אביב.
Absolute value
The sound, tone, and range in the exhibition “Absolute Value” are extremely precise. The reading should be approached with a certain feeling of adventure accompanying poetry in which anything can happen: short verses, long ones, sometimes repetitions or doubling, a familiar phrase peeking out, an unsolved meaning and the feeling of having visited the inner chambers of someone’s heart.
With 32 participating artists and an engagement in black and white as the theme – similar to many other exhibitions – “Absolute Value” could have come close to being banal, but instead, it comprises artworks that reinforce each other while avoiding the overly demonstrative emotionality visible in quite a few attempts at an immediate response to the horrific times Israel is now undergoing. The unavoidable, painful, necessary reference to the current situation is found in the gallery text. The discussion that the art creates in the gallery space is much broader than the here and now. It is a discourse on the essence of matter, particularly black (and it is impossible not to think about Anish Kapoor’s black); minimalist aesthetics as a (moral) option in this consumer-oriented world, and in the dichotomous view of the world suffused with a culture maintaining centers of power and violence.
Esther Schneider’s Chaos (2017), a work in ink, hangs on the window facing the street. The black square at its center seems to be moving wildly, surrounded by wave-like brushstrokes. This is a seismic moment, acting as epilogue and explanation for the exhibition. Kazimir Malevich’s iconic modernist painting, Black Square (2015), marked the absolute abstract and was perceived as a kind of zero point of origin for the art which would be a new beginning. (Three years later Malevich made White Square). The challenged square in Schneider’s work is visible to those outside of the gallery as well as to those inside as if it is a question mark.
The title, “Absolute Value,” is a mathematical term defining the value of a number as its distance from the zero point. Zero, the absolute point at which things disappear, remains an enigma.
The exhibition curators, Hadas Hassid, Talia Israeli, and Rakefet Viner Omer have selected new and early works creating a fascinating thread of meaning which is chronological, thematic, and one can almost say, spatial. One of the earliest pieces is by Yitzhak Livneh, Black Mirror/Melancholy (1990) when he was painting his “Veronica” series which engaged in the gaze and the veracity through the myth of Veronica’s veil. From certain angles, the viewer’s face is reflected in the small, glistening black square in the painting, forming an icon replacing the person.
Nearby hangs Nose, a work in black by Tomer Rosenthal who is also showing a work in white – Sleeping Cyclops, both superb. Rosenthal has an intelligent, connoisseur’s drawing hand, touching upon the very essence of the space that colors open up in a person’s soul, as well as the danger zones .See my previous Window entry on Rosenthal
The works are installed in a way that forms groups which seem to be stanzas in this poem of an exhibition.
Dana Yoeli’s delicate white porcelain Caryatide almost disappears into the wall, and is hung rather low. A severed finger emerging from the porcelain wave points from a distance from a whitened rose. The gaze moves upward from it to Yanai Segal’s excellent Power Gate (2020). A black rubber hose creates a black square, thus completely changing its meaning from a void into a space promising a continuation, as the arch/gate creates the movement of the gaze. Underneath it are Hagai Ulrich’s photograph of the sea and Gilad Efrat’s “black square” painting titled Orpheus’s Gaze, IV. Orpheus, in his attempt to rescue Eurydice from the Underworld, was warned not to look back at her, but he did: the moment of the gaze was the moment of recognition of the disappearance of his beloved.
Deganit Berest’s works from her Portfolio of Opposites are disturbing. Irregular squares float in a void with what look like eyes as seemingly playful images, but a closer look reveals that the circles look like a close-up of an infected wound. The floating squares look like masks concealing horrors, and the “eyes” look like the wound that Doubting Thomas touched on Jesus’s body: the close gaze reveals what we do not want to see. As in many of her past works, Berest places a thin covering over a painful statement which is easily pierced by the gaze.
Other works that stand out are Leigh Orpaz’s elegant Cufflinks; the superb Few flat things (with red & blue) by Nahum Tevet; Yonatan Zofy’s Rabbit, a ghost of an animal suffocated and erased by a rich, white, toxic acrylic layer; the plaster relief White Mirror (looking in Grandma’s mirror), by Peter Meltz; and Ran Tenenbaum’s delicate Silence.
Tenenbaum’s Silence (2023) is the last work in the list of numbered works on view (details on a separate gallery sheet) in an exhibition that leaves visitors with a deluge of thoughts and emotions not always present when leaving in much larger exhibitions.
Nulobaz Cooperative Art Space
Curators: Hadas Hassid, Talia Israeli, Rakefet Viner Omer
Open: Wed.-Thurs., 5-8 p.m.; Fri.-Sat., 11 a.m.-2 p.m.
