ללקק את הלשון של עצמך: אריאל רייכמן, דוויל כהן, לוסיאנה קפלון| To lick your own tongue: Ariel Reichman, Deville Cohen, Luciana Kaplun

Please scroll down for English

ללקק את הלשון של עצמך במרכז לאמנות עכשווית

ללקק את הלשון של עצמך במרכז לאמנות עכשווית מאכזבת. בטקסט התערוכה נכתב כי לכל אחד מהפרויקטים מקורות השראה ותחומי עניין שונים, אך הם חולקים גישה משעשעת ומלאת דמיון. שעשוע הוא עניין של טעם – אותי הן לא שעשעו. לגבי דמיון הרי עם כמות הפעמים בהם עלתה המילה “כמו” תוך כידי התבוננות קשה לי מאד להסכים לקביעה זו.
העבודה של אריאל רייכמן בולטת לטובה אבל לא מצליחה להטות את הכף של התערוכה כולה.

Deville Cohen, 2014
Deville Cohen, 2014

אחה”צ בו ביקרתי הווידיאו Zero של דוויל כהן לא פעל. הכניסה לחלל דרך המבוך הייתה חביבה – עם דלת מסתובבת שכנפיה מעוצבות כפומפיות שונות (וזיכרון פומפיות ענק של מונה חאטום מרחף מעל), דוגמאות של משבכות (סורגים) ממהדקים משרדיים וקירות שחורים. לרגע אין תחושת דיסאורינטציה או מועקה שאמנות יכולה ליצור(כמו במיצבים של מייק נלסון) .
גילדה, סרט הוידיאו של לוסיאנה קפלון מתאמץ להיות משעשע. העיקרון לפיו הוא עשוי ששימש באינספור סרטים פופולרים: מה קורה בבית/משרד שלא בשעות העבודה/פעילות/שהות של הבעלים או המשתמשים הרגילים? בז’אנר כבר היו משרתים שמתחפשים לאדונים ודינוזאורים שמתעוררים במוזיאונים לטבע שלא לדבר על צעצועים שקמים לתחייה באינספור גרסאות.בסרט מנקים, כולם מהגרי עבודה מדרום אמריקה, משחקים במימוש פנטזיות לעין המצלמה בבתים שנראים כרקע לטלנובלה או במשרדים . יש ריקוד בכמעט עירום לצלילי שיר פופ מתורגם לספרדית, צחצוח שיניים במברשת של בעלי הבית הנעדרים ועוד. בטקס בו מבצעת מעריצה את השיר קוּמבּיָה של זמרת הפופ הארגנטינאית ג’ילדה נמתח הקו בין הערצה לרליגיוזית באופן ברור ביותר.אפיון זה שייך לתרבות הערצה בכללה תהיה זו מכוונת לזמרים, שחקני כדורגל או פוליטיקאים.

Luciana Kaplun, 2014  (photo youval hai)
Luciana Kaplun, 2014
(photo youval hai)

מקומם לראות עבודה שמתהדרת ב”רגישות” ששוב מראה את מהגרי העבודה כ”מוזרים” (המילה מצוטטת מטקסט הקיר) והקישור בין שם הזמרת למילה גילדה כפי שנעשה בטקסט אינו הופך אותו למתוחכם היחס למהגרים, וההגחכה מהדהדות באופן מוחלש את העבודות של סנטיאגו סיירה בהן שילם למהגרים לצבוע שיער ,לאונן או לשבת בקופסאות קרטון. במקרה של קפלון, בוגרת התוכנית ללימודי המשך של המדרשה לאמנות מכללת בית ברל אפשר לחשוב גם המספרה לעובדים זרים שפתח דורון רבינא כעבודה ב ART TLV ב 2008 שאיאפשר היה להימנע מלראות בה מחווה לסיירה.

youval hai, יובל חיאריאל רייכמן בלט לטובה בתערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל בעבודות שהילכו בתפר בין חומריות מחוספסת לקונצפטואליים באופן מוצלח מאד הוא הציג מרצפת עם הגובלן וחלון עם תריס הפלסטיק המכוער, הישראלי כל כך שדרכו האיר אור ויצר רגע חסד. כעת במיצב AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO רייכמן בונה היגד קוהרנטי, מעניין ובהחלט מבטיח.כותרת המיצב לקוחה כותרת מסיפור קצר של וולפגנג ברוכרטNachts schlafen die Ratten doch” (בלילה הרי העכברושים ישנים, 1947). ברוכרט שהתנגד לנאציזם, חווה את כל מוראות מלחמת העולם השניה כשגויס בכפייה לוורמאכט וגם כשנעצר בשל הצהרות ביקורתיות (כתביו תורגמו לעברית ב 1989 וב 2008).

Ariel Reichman,AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO,2014 (photo youval hai)
Ariel Reichman,AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO,2014 (photo youval hai)

הסיפור הוא על ילד השומר על גופת אחיו המת פן תאכל על ידי עכברושים, ומשתכנע לעזוב את הגופה רק בהבטחה שהם ישנים בלילה. במיצב מרכיבים שמתייחסים לסיפור כמו כיסא מחופר ובולט מהקיר שמדבר על ציפייה ומזכיר את הרגל היוצאת מהקיר, מחרידה בממשותה, של רוברט גובר מתחילת שנות ה 90. במקומות שונים רייכמן פצע את הקיר, חושף את הפנים שלו דרך חרכים קטנים דרכם אפשר לראות מנורת פלורוצנט או שאריות בניה. מקומות מסוימים מזכירים את הדלתות החבולות שיצרה סיגלית לנדאו בתחילת דרכה, באחרים הוא מתקשר לאמנים כמו ריאן גנדר הבריטי Ryan Gander או כריסטוף בוכל השוויצרי Christoph Büchel. המגע של רייכמן בקירות נדמה כמגשש, מגלה וחושף פציעות .
הסאונד שיצר בניה רכס מקניט-מפחיד וגורם למודעות מתמדת של הצופה לכך שאינו לבד, שחיים נוספים מתקיימים בחלל .youval hai, יובל חי

Robert Gober
Robert Gober

את ההצבה של ונטילטור שממחזר את האוויר בגלריה עצמה אפשר לקרוא כסימן מוחלט לחוסר תוחלת. התוקפנות האורבת שנוכחותה מלווה את הצופה הופכת למוחשית בשקופיות המוקרנות סמוך לרצפה ,בגודל קטן , מתוך מקרן מיושן ומרעיש . השקופיות עוקבות אחר את יד המצמיחה ציפורניים, נשק טבעי ,מושחז אך חלש.

Ariel Reichman,AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO,2014 (photo youval hai)
Ariel Reichman,AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO,2014 (photo youval hai)

רייכמן מדבר על התפוררות האוטופיה המודרניסטית, והבחירה בסיפור שנכתב בגרמניה של טרום הנס בכלכלי מדגישה זאת . בחלל הלבן עם מאוורר שחור נשמרת אלגנטיות כבר מתפוררים הקירות , כבר צומח צייד, כבר מאיימים עכברושים לצאת .

צדוק הכהן 2א’ (ליד קלישר 5) ת”א | 03-5106111
שעות פתיחה: שני – חמישי 14:00-19:00 | שישי – שבת 10:00-14:00

To lick your own tongue: Ariel Reichman, Deville Cohen, LucianaKaplun

To lick your own tongue, now at the Center for Contemporary Art, Tel Aviv, is disappointing. The exhibition text states that “while each installation differs in scope and inspiration, they share a playful and imaginative approach.” Playfulness is a matter of taste, and I didn’t find them playful. As for imaginativeness, considering the many times the word “similarity” arose while looking at the pieces, it is very difficult to agree with this statement.Ariel Reichman’s work is good, but still does not manage to tilt the balance in favor of the entire exhibit.

Deville Cohen, 2014
Deville Cohen, 2014

During my visit, Deville Cohen’s video art Zero, did not work. I liked the entrance to the space through a maze, with a revolving door whose panels were shaped like various graters (bringing up the memory of Mona Hatoum’s huge graters), window bars made of paperclips and black walls. There was no sense of any the disorientation or distress which art is capable of creating (as in Mike Nelson’s installations).
Luciana Kaplun’s videoGilda tries hard to be amusing. She used the much-used theme of many popular films of depicting what happens in the home or office when the owner or the boss is absent. Films in this genre have featured servants dressing up in their masters’ clothing and dinosaurs coming to life in museums of natural history, not to mention toys which come alive.

Luciana Kaplun, 2014  (photo youval hai)
Luciana Kaplun, 2014
(photo youval hai)

In Kaplun’s film, cleaners who are foreign workers from South America act out fantasies for the camera in homes or offices which look like settings for telenovellas.A nearly nude worker dances to the sounds of a pop song translated into Spanish; someone else brushes his teeth using the absent owner’s toothbrush; and more.When a fan of Argentinian op idol Gilda sings “Kumbaya,”Kaplun stresses the thin line between admiration and religious adoration. This characteristic of fandom in general is directed to singers, football players and politicians.
It is disturbingto see a work boasting of its own “sensitivity” which depicts work immigrants as “strange” (a quote from the wall text), and the connection between the singer’s name, Gilda, as in the text (“guild” in Hebrew), does not make it sophisticated. The attitude to foreign workers and ridicule in Kaplun’s work echoes works by Santiago Sierra. He paid foreign workers to dye their hair, masturbate, or sit in cardboard boxes. In the case of Kaplun, a graduate of Hamidrasha’s postgraduate art program at the Beit Berl Academic College, we can also think ofDoronRabina’sbarbershop for foreign workers, which he opened at ART TLV in 2008, which was an inescapable reference to Sierra.

Ariel Reichman,AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO,2014 (photo youval hai)
Ariel Reichman,AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO,2014 (photo youval hai)

Ariel Reichman stood out for his excellent work in the Bezalel Academy’s MFA graduates show. The pieces very successfully straddled crude materiality and the conceptual. His tile, with a fine carpet and a window with its ugly, typical Israeli plastic shutter, through which light penetrated, created a moment of grace. In his current installation, “And night they sleep, they do,” Reichman structures a coherent, interesting statement. The title is taken from Wolfgang Borchert’s short story (“Nachtsschlafen die Rattendoch”) (The rats do sleep at night, 1947). Borchert, who was an anti-Nazi, experienced the horrors of World War II as a soldier in the Wehrmacht and under arrest for his criticism of Nazism (his works were translated into Hebrew in 1989 and 2008). The story is about a boy watching over his brother’s corpse to protect it from rats, convinced to leave the body only when he was assured that rats sleep at night. youval hai, יובל חי

Robert Gober
Robert Gober

The installation contains components referring to the story, such as a chair protruding from the wall,eliciting expectation and reminding us of Robert Guber’s horrifyingly realistic foot emerging from a wall from the early ‘90s. In various places, Reichman cut into the wall to reveal its innards through small slits and holes through one can see a fluorescent lamp or construction scrap. Certain places are reminiscent of the “wounded” doors in Sigalit Landau’s early works; in others, he alludes to artists such as British Ryan Gander or Swiss ChristophBüchel. Reichman’s handling of the wall seems to be feeling out, revealing and exposing the “wounds.”
Binya Reches’s original sound is frightening, making the viewer constantly aware of not being alone, of other life in the space. The placement of the fan recycling the gallery air may be read a sign of absolute uselessness. The aggression waiting in ambush, whose presence accompanies the viewer, becomes concrete through the slides projected by an old-fashioned noisy projector onto a space near the floor, in a small frame. The slides follow the artist’s hand growing fingernails – a natural weapon, sharp but weak.

Ariel Reichman,AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO,2014 (photo youval hai)
Ariel Reichman,AND NIGHT THEY SLEEP, THEY DO,2014 (photo youval hai)

Reichman addresses the crumbling of the modernist utopia and his choice of the narrative written in Germany about the era before the economic miracle, emphasizes it. The white space with a black fan maintains its elegance, but the walls have begun to crumble, and the hunt has begun: the rats are threatening to emerge.

CCA, 2A Tzadok Cohen Street (nr.Kalisher), Tel Aviv | Tel. 03-510-6111
Open Mon.-Thurs., 2-7 p.m. | Fri.-Sat. 10 a.m.-2 p.m.

oin the mailing list for Window’s wJeekly informational advertising newsletter on art, special events, and openings: www.smadarsheffi.com/?p=925

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

פוסטים אחרונים

Accessibility