מוזיאון תיסן-בורנמיסה (Museo Thyssen Bornemisza) הוא אחד מה”שילוש הקדוש” של המוזאונים במדריד, שהוותיק, הגדול והעשיר בהם הוא הפראדו שנפתח ב 1891. תיסן-בורנמיסה, וכמוהו גם המוזיאון הלאומי לאומנויות על שם ריינה סופיה, נפתחו ב 1992 כשהם מסמנים את כוונתה של ספרד החדשה, זו שאחרי עידן הדיקטטורה של פרנקו, לחגוג את זהותה התרבותית ולהתבסס כמרכז בינלאומי חשוב.
ההיסטוריה של משפחת תיסן, משפחה גרמנית שיש לה היום זרועות במספר מוקדי כוח אירופאים, כוללת פרקים אפלים עד כי ספק עם היום המוזיאון הנעים הזה היה קם, או אם היה קם ללא הכרה הולמת בעבר. הברון הנס היינריך (היני) תיסן Baron Hans Heinrich (Heini) Thyssen, שמת ב 2002 היה בשנות העשרים לחייו בזמן מחמת העולם השנייה בו גרפה משפחתו עושר אגדי בזכות תמיכתה הנלהבת בנאצים והשימוש בעובדי כפייה בעיקר יהודים. אחת מבנות המשפחה גם אפשרה וכנראה השתתפה ברצח עובדי כפייה יהודים שעבדו עבורה כחלק מ”בידור” לאורחים במסיבה שערכה בארמונה זמן קצר לפני תום המלחמה. בספר The Thyssen Art Macabre של David Litchfield שראה אור ב 2006, 14 שנה אחרי הקמת המוזיאון, התברר גם שחלק מאוסף האמנות נרכש בפריז אחרי הכיבוש הנאצי כאשר יהודים אולצו “למכור” או שאוספי יהודים שנרצחו הוצאו במכירות פומביות נאציות. המוזיאון נמצא בהליכים משפטיים מול תובעים יהודים ולאחרונה, בפברואר 2024 הצליח להמנע מהשבת ציור של פיסארו אף כי נפסק שהוא נבזז (המוזיאון נהנה מהגנת חוק ספרדי מתקופת הדיקטטורה של פרנקו) .
כאמור תיסן-בורנמיסה הוא מוזיאון נעים ומסביר פנים למבקרים למרות שהוא, כמו הטייט בלונדון, או ה FRICK בניו יורק, מלבין היסטוריה כעורה ומוכתמת בדם. אחד מאגפיו היה בעבר ארמון שהפך למרכז של בנק והותאם ליעודו החדש בשנים 1989 – 1992. ב 2004 נבנתה הרחבה שכללה בניית פאסדה חדשה וחיבור חללים משני ארמונות סמוכים לכדי אגף חדש ובו אוסף כרמן תיסן-בורנמיסה, אלמנתו של הברון תיסן-בורנמיסה. האוסף מושכר לספרד בהסדר שמניב לברונית 6.5 מיליון יורו לשנה ונחתם מראש לחמש עשרה שנים.
האוסף משובח וכולל עבודות מתחילת המאה ועד לעבודות מהשנים האחרונות ממש כמעט כולן מאירופה המערבית וצפון אמריקה. התלייה מסורתית אך ההיגיון מאחוריה אינה תמיד ברורה.
מעניינות במיוחד הן העבודות האמריקאיות שרובן שייכות לתנועות ריאליסטיות: מה שמכונה לעיתים הריאלזם הסוציאליסטי האמריקאי (בין היתר בהשפעה מקסיקאית) של שנות ה 30 וה 40 וההיפר ריאליזם של שנות ה 70 וה 80.
“אשה עם כובע אדום” של רפאל סויר מתאר אשה המודדת בגדים מול מראה, כנראה בחנות. הדמות של אשה מודרנית עובדת, חלק ממעמד בינים של אפרו אמריקאים שהיו חלק מהרקמה החברתית של ניו יורק בה חי סויר מאז היגר מרוסיה העסיקה אותו גם בציורים אחרים. סויר כמו רותקו היה אחד האמנים היהודים שמשפחתם היגרה לארה”ב בשל האנטישמיות והרדיפה ברוסיה.
זהו ציור יפה במיוחד ומעניין לראות אותו במדריד. הדמות הנשקפת במראה אינה של הגיבורה – האשה עם הכובע האדום אלא של האשה היושבת ומביטה בה. אי אפשר שלא לחשוב על משחק המראה של ולאסקז בציור Las Meninas בעיקר אם רואים אותו ממש יום קודם בפראדו.
באוסף מספר עבודות של ריצ’רד אסטס Richard Estes, אמן היפריאליסטי (או פוטוריאליסטי) שלא הכרתי. אסטס עובד מצילומים שהוא מצלם תוך שיטוט בניו יורק. הוא משתמש במספר צילומים ליצירת הדימוי הציורי תוך שהוא משנה פרספקטיבות, פרופורציות ופרטים. העבודות יוצרות תחושה של תעתוע, של מסע בו המציאות נדמית ברורה, צלולה מחודדת יותר מכפי שרואים בדרך כלל ואחר כך לתחושה של התבוננות בהשתקפות במראה, ולבסוף למה שנדמה כצפייה במציאות שכוסתה בקליפה שקופה ומבהיקה שלא נוכל לסדוק. אסטס מוביל את הצופה שלו לתוך מעין מאורת ארנב, מסע נוסח עליזה בארץ הפלאות והכל במבט בדימוי דומם.
סוג אחר של היפרריאליזם מצוי בעבודות של צרלס בל Charles Bell (שהלך לעולמו ב 1995 בגיל 59). בל צייר בעיקר מכונות משחקי מזל, צעצועים וגיבורי על. בעבודות באוסף פרטים ממכונות משחקי מזל מוגדלים עד שהם הופכים לנוף כאוטי, מנוכר ומבהיק. הזיקה ליצירה של אנדי וורהול ורוברט אינדיאנה, שני אמנים מוכרים הרבה יותר, ברורה.
על שני האמנים האלו מעניין לחשוב היום, בארה”ב על סף עידן טראמפ נוסף בו הנוצץ, המזויף, התדמית לעולם מועדפת על פני התוכן. העבודות שלהם מנכיחות את הברק של גישה כזו אבל יוצרותאי-נוחות כלפיה, מחייבות את הצופה לגעת בקור הנובע ממנה. נדמה שמתוך אמנות העבר, הלא רחוק, ניבט העתיד.
Museo Thyssen-Bornemisza is one third of the “holy trinity” of Madrid museums of which the Prado is the oldest and richest, opened in 1891. Thyssen-Bornemisza and the Reina Sophia National Museum of the Arts were opened in 1992, marking the direction that post-Franco Spain intended to take to celebrate its cultural identity and become its foundation as an important international center.
The German Thyssen Family, which has its fingers in several European power centers, also has its own dark chapters in the past. It is doubtful if this pleasant Museum would have been built at all or built without proper recognition of the past. Baron Hans Heinrich (Heini) Thyssen (d. 2002) was in his 20s when the family earned a legendary fortune thanks to their enthusiastic support of the Nazis and use of forced slave labor consisting mostly of Jews. One of the women apparently enabled or actually participated in the murder of Jewish slave laborers who “entertained” guests at a party she held in their schloss a short time before the war ended. In his book The Thyssen Art Macabre (2006), David Litchfield, writing 14 years after the Museum was founded, wrote that pat of the family’s art collection was purchased in Paris after the Nazi occupation when Jews were forced to “sell” their paintings, or when collections of murdered Jews were sold by the Nazis at public auctions. The Museum is currently facing lawsuits by Jewish heirs for restitution of paintings, and, most recently in February 2024 it succeeded in refusing to return a Pissarro painting to the plaintiff despite proof that it was looted, invoking protection from Spanish Law enacted under the Franco dictatorship.
The Museum is pleasant and welcoming to visitors even though like the Tate London or New York City’s Frick Museum, “whitewashes” ugly history full of blood. One of its wings was a palace that became the core of a bank which was then adapted to its present use from 1989-1992. In 2004 the expansion included a new facade and connective spaces from the two adjacent palaces to form a new wing to house the collection of Carmen Thyssen-Bornemisza, the Baron’s widow. The Collection is rented to Spain under a 15-year contract garnering 6.5 million Euros annually to the Baroness.
The Collection is superb, comprising works from the early 20th century through works from recent years, nearly all from Western Europe and North America. The works are hung in a traditional way but the logic behind their installation is not always clear. Especially interesting are the American Realist works, sometimes called American Socialist paintings of the 1930s and ‘40s (influenced by Mexican and other painters) and the Hyperrealist works from the 1970s and ‘80s.
Raphael Soyer’s Girl with Red Hat (c. 1940) depicts a woman trying on clothes in front of a mirror, apparently in a shop. The image of a modern working woman of the Afro-American middle class, part of New York’s social fabric in which Soyer lived since immigrating from Russia, engaged him in other works as well. Soyer, like Rothko, was one of the Jewish painters who had left the USSR for the USA due to antisemitic persecution.
This is an especially beautiful painting and very interesting to see in Madrid. The reflection in the mirror is not the protagonist – the woman with the red hat – but the seated woman gazing at her. It is impossible to avoid thinking about Velazquez’s mirror play in Las Meninas, especially when viewing it a day before in the Prado..
Velázquez, The Meninas, 1656. (Detail)
The Collection also have paintings by Hyperrealistic (Photorealist) painter Richard Estes, with which I was not familiar. Estes works from photographs he shoots while wandering around New York City. He uses several paintings to create the finished image in which he changes perspectives, proportions, and details. The works create an illusory feeling of a journey in which reality seems clear, obvious and sharper than we usually see. Later it seems like a reflection in a mirror, and finally, we seem to be looking at a reality covered with a thin, transparent, shiny and impenetrable coating which is impossible to crack. Estes leads the viewer into a kind of rabbit-hole, like Alice in Wonderland, entirely by gazing at the image of a still life.
Another type of hyperrealism is evident in the works by Charles Bell (d. 1995 at the age of 59). Bell mainly painted game machines, toys, and superheroes. In the works on view, there are numerous items taken from games of chance enlarged so that they become a chaotic, alienated, and glistening landscape. The association to Andy Warhol and Robert Indiana who are much more well-known, is clear.
It is interesting to think about these two artists today, living in the USA on the threshold of another Trump presidency in which what glitters, is fake, and all image is preferred to content. Their works make present the shininess of this approach but create discomfort when viewing them. It seems that the future is looking out from the not-too-distant art of the past.
