אדמה נמוכה ארז ישראלי Lowland Erez Israeli

0

במרחק חמש דקות הליכה מגלריה גבעון, בגלריה גורדון, מוצגת העבודה של תמר גטר “מכתב לבויס”,  מ 1974. העבודה (רדו במדרגות והביטו בקיר משמאל) היא נקודת ההתחלה הרעיונית ל”אדמה נמוכה”, תערוכת היחיד של  ארז ישראלי, שנולד בשנה בה נוצרה.

הקשר הישראלי/יהודי – גרמני, קשר גורדי שנדמה כהולך ומסתבך ככל שנוקף הזמן, מקבל באמנות ביטוי  מזוכך במקום המיוחד אותו תופס ז’וסף בויס באמנות הישראלית. בויס שכנער הזדרז להצטרף להיטלריוגנד (שנה לפני שהדבר הפך לחובה) התגייס כשהיה בן עשרים, ב 1941 לחיל האוויר הנאצי וזכה בלא פחות מחמש (!) מדליות על כך שנפצע בקרב והתנדב לשוב ולשרת. המיתוס המכונן באמנות שלו קשור לפציעתו מעל חצי האי קרים. בויס המציא מיתוס לפיו ניצל בידי טטארים שעטפו אותו בשומן ולבד, שניים מהחומרים (לצד דבש) שהם אושיות גוף העבודה המרתק והמרגש שיצר החל מסוף ה 50.

“Links oder Rechts”, יציקת גבס, אפוקסי, 68/9.5/10 ס”מ, 2011

הביוגרפיה לא מנעה ממנו להפוך לדמות נערצת בזרם המרכזי הישראלי החל משנות ה 70 המוקדמות. בין גילויי ההערכה/הערצה הבולטים היו המפגש של דנציגר איתו בדוקומנטה, ביקור שבהשראתו הקים את האנדרטה לסיירת אגוז בגולן; דוד גינתון, בעבודה תלויה כעת ליד העבודה של גטר, הצטלם כורע ברך ליד ביתו בדיסלדורף, וגטר ,במכתב שלא נשלח המציאה שלוש ביוגרפיות שהפנו בקשות עזרה לבויס והצטלמה בשמיכה שנראית כשמיכת לבד. (התופעה המורכבת הזו ראויה לדיון רחב בהרבה מהאזכור כאן ובין היתר אטפל בה השנה בסמינר שאתן באוניברסיטה העברית)

   התערוכה של ישראלי ממשיכה את עיסוקו בשואה ובבויס. היא נעשתה בעקבות שהייתו בדיסלדורף במסגרת מלגה לאמנים. ישראלי שעסק בתחילת דרכו בעיקר בטקסי שכול ישראלים ועוסק בשואה כבר שנים אחדות (ראו ביקורות שלי בעמודת ארכיון). במיוחד בלטו “ליל שישי” תערוכת יחיד קודמת בגבעון בה השתמש בטלאי הצהוב, ומעיל ריק לספר תורה ו”אשפרה”, מיצב שהציג במסגרת תעוכת המועמדים לפרס גוטסדינר  2010 ובו ארנבת מפוחלצת שבחיקה פסלון בדמות יוזף בויס, היפוך על המיצג של בויס “כיצד להסביר תמונות לארנב מת”, שהוצג בדיסלדורף ב 1965.בעת השהות בדיסלדורף פנה לאלמנתו של בויס בבקשה,בלתי נחוצה בעליל, להפליג לנקודה בה פוזר אפרו של בויס בים (האסוציאציה ל”לילה וערפל”, סרטו של דני גל על פיזור אפרו של אייכמן מתבקשת). מכתב התשובה של

“אדמה נמוכה” מיצב, 2012 -2011, אפוקסי, בטון, חוטים, מקלות הליכה, גדלים משתנים.

אוה בויס, מנומס ומסויג, באנגלית עילגת וחתימה הדומה להפליא לחתימתו של בויס הוא מסמך מרתק.  אוה בויס מבקשת להניח לבעלה במה שנראה כחוסר מודעות היסטורית מוחלטת (במקרה הטוב). הצגת המכתב כעבודה יוצר את הקישור לעבודה של גטר ומחזק את מה שהייתי מכנה זמן ההווה המתמשך של ההיסטוריה הישראלית/יהודית – גרמנית שמסרבת להפוך לעבר.

     באדמה נמוכה ישראלי מעלה באופן הופך קרביים שאלות ואסוציאציות שמשותפות לישראלים  רבים ששוהים בגרמניה ואולי מודחקות אצל אחרים. בטקסט הנלווה נכתב לגבי העבודה Links oder Rechts”, (ימין או שמאל) שנוצרה בעקבות ההוראה החוזרת תחנות התחתית לאיזה כיוון  על הנוסעים לרדת. פסל שרכש האמן של רופא נוצק על ידו שוב בגבס,  כך שמתקבלת הכפלה של הדמות המצביעה,  כמו רופאים במחנות המוות, לכיוונים מנוגדים שסימנו חיים ומוות .  הדהוד השואה בשפה הגרמנית הוא רעש רקע כמעט בלתי נמנע למאזין הישראלי ומעניין לחשוב כאן על שמו של האמן כהופך אותו בהקשר הספציפי למאין “כל ישראלי” על משקל “כל אדם”. קושי דומה שלי בגרמניה הוא לגבי השלט SONDERZUG (רכבת מיוחדת) המתנוסס במערכות הרכבות התחתיות והעיליות ומסמן רכבת ריקה או בנסיעה מיוחדת, בדיוק השלט שהתנוסס על הרכבות “למזרח”.

ישראלי מנסח בתערוכה היגדים חזותיים שיישארו עם הצופים בשל הישירות והאבסורד הפואטיים המדויקים להפליא. “ראש נע”, עשוי  מקל הליכה כפול ,על גלגלים עליו מחובר סל, ובתוכו ראש ערוף מבטון.ישראלי עושה שימוש נרחב במקלות הליכה בתערוכה. מקל הליכה הוא חלק מהשפה הסימבולית שפיתח בויס (מקל שימש במיצג ‘I like America and America likes me’ב 1974לצד חליפת הלבד) כסמל של מנהיגות וריפוי, תחליף למקל השמאן שבויס ראה כתפקידו של האמן העכשווי. 

ישראלי מחזיר את המקל למשמעויות הלא מיתולוגיות שלו: זקנה, כלומר עול השנים, נכות, כאב וקושי. מערך המקלות עם הסל בו הוא משתמש ב”ראש נע” עוצב כידי לסייע למי שזקוק למקל לשאת קניות בסל והוא חפץ מוכן שישראלי מצא או רכש בדיסלדורף. הראש הערוף, אחד מעשרות דיוקנאות מעוותים של האמן בתערוכה הוא כרוחות הרפאים שמרחפות מעל זקני גרמניה, מי  שבהיסטוריה, כשותף או מתבונן, מקנן הרצח.

 המיצב “אדמה נמוכה”,  כשם התערוכה ,שורות של מקלות שנרכשו בגרמניה, הנעוצים בראשים ערופים, הפוכים, דיוקנאות האמן שנידונו להכתשו שוב ושוב בקרקע. הזקנה, העבר והרצח מולחמים לאובייקט אחד כמו המציאות שדומה שכל הניסיונות לעדן את קריאתה,

“מובייל”, 2012, חפצי מתכת שנמצאו באושוויץ ונמכרו יחד, כחבילה אחת, ב – eBay, מתכת, גודל משתנה

לדבר על מרחק ושינוי, חלשים לעומת משקל העבר. עצם היות התערוכה תוצאה של שהות בגרמניה, חלק ממערך הקשרים המטופח והחשוב שנרקם משך השנים, אינו משנה את העובדה שלעת עתה מדובר רק בהידפקות על סף הפיכת העבר ל”עבר” ממש, דבר שהוא כפי הנראה רחוק משהעריכו בעבר.

          עבודה אחרי עבודה מנכיחה את האופן בו זוועת העבר שולחות אצבעות להווה. “מובייל” היא עבודה שנעשתה מחפצי מתכת שנמצאו באושוויץ ונמכרו ב – eBay . בקומת הכניסה בנה ישראלי במה ועליה פיגומים המחזיקים ציורי נוף שלווים של הריין, שצוירו בתקופת המלחמה על ידי ציירים

גרמנים חובבים (האסוציאציה לציוריו של היטלר בלתי נמנעות) וגם צילומים של הפצצות שהוסבו לגלויות ונשלחו מהחזית ליקירים בבית, עדויות לאופן בו התבוננו הגרמנים בעולם בשנים שהחריבו אותו.

“Landscape Reconstructed 1941”, ציור נוף גרמני ישן משנת 1941, עץ, 50/50/12, 2011

   ים הכאב הגועש סכור בעבודות שאינן גולשות לרגע לסנטימנטליות. זהו כאב צורב שאין לו מידה או זמן והוא כישות, כמעט נפרדת שמלווה את הקיום, ראש ערוף בסל הקניות, הזוועה ביומיומי.

  גלריה גבעון,רחוב גורדון 35,  תל אביב,  03-5225427 עד 3/11/2012

Print Friendly, PDF & Email
0
This entry was posted in פיסול ומיצב. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art