התערוכה Arts & Foods Rituals since 1851 שאצר ג’רמנו צלנט (Germano Celant) היא תערוכה משובחת, מהטובות שראיתי בשנים האחרונות. היא מהווה חלק מאקספו 2015 שכותרתו Feeding the Planet: Energy for Life tl אך מוצגת במרכז מילאנו, בבניין הטריאנלה, ולא בגני התערוכה של מילאנו שם מוצג האקספו.
צלנט מציג תמונה רחבה ועמוקה על מזון ואמנות כשהוא מתייחס לכל הספקטרום ציורי מזון ועד פיסול מזון, סרטים, וידיאו וצילום העוסקים בנושא במישרין או בעקיפין ,עיצוב כלי הגשה ,מטבח והכנת מזון, בתי קפה ותרבות הפיקניק, חדרי אוכל ביתיים ומכלי מזון בזמן לחימה,וגם לטקסטילים שעליהם מצויר מזון וארונות אחסון , כלי פולחן שקשורים למזון ועוד.
שם התערוכה מכניס את המזון להקשר של דתי רוחני המאיר אמיכלול הטיפול בו כטקס, אולי השכיח ביותר. צלנט משתמש בנושא לפרספקטיבה על כלכלה וחברה , שינוי חברתי , אוטופיות ודיסטופיות בתרבות המערבית . מבחינה זו התערוכה אנכרוניסטית באופן מסוים: מובלעת בה ההנחה שהמערב הוא העולם וההיסטוריה, זו שמאז התערוכה העולמית הראשונה שנפתחה באחד במאי באנגליה ב 1851 (תאריך זהה לזו המוצגת במילאנו) ועד היום היא ההיסטוריה של המערב.
את ההיסטוריה הזו צלנט מאיר באופן מבריק. מעל אלפיים פריטים מוצגים בסדר כרונולוגי וחלק ניכר מהם מפתיעים. הוא יצר חדרים יפים וחללים בהם חומריות,צבעוניות (נועזת מאד בעיקר בחלק השני של התערוכה) ומידי פעם גם פסקול יוצרים חוויה אינטנסיבית .
הצילומים מייצגים רק קצה קצהו של האוצרות בתערוכה,מאמנים אימפרסיוניסטים ועד ברברה קרוגר וינדי שירמן אורס פישר, אני וורהול ועוד ועוד.
זו תערוכה שהיא בלבד סיבה טובה מספיק לבקר במילאנו.
האקספו מזכיר הוא במידה רבה “מהומה רבה על לא דבר” כשם הקומדיה של ויליאם שייקספיר מ 1600.על שטח עצום של מעל מיליון ממ”ר יש ביתנים של
כמאה וארבעים שרובם , מלבד להיות מעוצבים היטב ,חסרי תוכן של ממש .מדובר בתפאורה שחלקה מבנים יפיפים וחלקה מופרך ולצידה ביתנים מסחריים ,בעיקר של חברות איטלקיות. ההקמה והפעולה של המקום עומדים בניגוד מוחלט לרעיונות איכות סביבה וקיימות אך נושאים אלו לצד גידולים חקלאים חוזרים בה שוב ושוב ומועלים על נס . בין הביתנים הלאומיים ביתנים של חברות ענק שמעוצבים באופן מרהיב לא פחות .
ההליכה במקום מעוררת למחשבה על שאלת היחס אמנות עיצוב, על השאלה של אדריכלות כאמנת ועל היצירה ההולכת ומתרבה של עבודות שנדמה שמטרתן היחידה היא לקבל מהצופים קריאת התפעלות ומעט מאד התבוננות וקשב.
