מחשבות מהאצירה של "מרחבים חדשים II".

0

את מרחבים חדשים II אצרתי אחרי שבשנים האחרונות עקבתי אחרי עבודותיהם של ששה האמנים המשתתפים: אלה אמיתי סדובסקי, אניסה אשקר, איתן בן-משה,יאיר ברק, שירה גפשטיין -מושקוביץ ומאשה זוסמן. והתערוכה הייתה בשבילי הזדמנות להתעמק בעבודות ולחשוב עליהם בהקשרים רחבים. את רוב  האמנים לא הכרתי אישית ורק בסטודיו של מאשה זוסמן, ביקרתי לפני התחלת העבודה על התערוכה.

עבודות של יאיר ברק, מאשה זוסמן , איתן בן משה ואניסה אשקר מאוסף לאומי , מרחבים חדשים II

  ההתכוונות מראש הייתה ליצור בתערוכה מערך שבליבו עבודות האמנים השייכות לאוסף לאומי (המוצגות באולם הכניסה לבית מני) וסביב הציר הזה תערוכות יחיד. בחירת  האמנים מתוך אלו שעבודותיהם באוסף, ובחירת העבודות החדשות המוצגות בתערוכות היחיד מבטאים תחומי עניין אינטלקטואלים ורגשיים. הצבת התערוכה, הייתה הזדמנות להגשים מחשבות על הצגת אמנות.

        מניפת הרגשות והרגישויות שנפרשת רחבה. מכאב בצבע הזכוכית האדום השפוך על תחתיות הפורצלן הצחורות של אשקר, ההרהור-געגוע  בסירה של גפשטיין-מושקוביץ, המסע שמגלם ההלך הכמעט אלתרמני של בן-משה , האירוניה של ברק והחיפושים האינסופים והשונים כל כך  של זוסמן ואמיתי סדובסקי אחר סוד בהוויה, חוט להתרת כאוס. יופי, כאין חוט שידרה שאינו זקוק לקביים של הסברים משותף לעבודות כולם.

   הצבת התערוכה דרשה הקשבה כפולה: לחלל ולעבודות. בית מני, שהוקם ב 1910 הוא מחללי האמנות היפים בתל-אביב. הקונטקסט ההיסטורי ספציפי מאד, זה של ההתיישבות היהודית החדשה שדוק של אוטופיזם ריחף מעליה. פרטי הבניין, מהמרצפות המצוירות, החלונות והדלתות וצבעי הכניסה וחלל המדרגות הם כולם בעלי נוכחות. הצגת אמנות בחלל שאינו נטרלי מעניקה סוג חיכוך שונה מהמתרחש בחללים שעונים אל מאפייני “הקובייה הלבנה”. הדבר נעשה שכיח בשני העשורים האחרונים ועדיין מאתגר.

               יש לא מעט “שתיקות” בין העבודות, קירות או חלקי קירות שלא “נוצלו”. תכנון החללים נעשה בשיתוף מלא של האמנים, וויתרנו, אחר שיחות והתלבטויות על יצירות נוספות שכדאי להציג אבל היו מפרות את מה שקיוויתי להשיג.

 כמה אסוציאציות :

איתן בן-משה, THE WANDERER, ICE 2011

בן – משה מציג בחלל תערוכת היחיד שלו שתי עבודות:ICE  ו WANDERER .אפשר לקרוא אותן כמיצב אחד שמתקשר לנדידה, למסע. אחרי שההצבה הסתימה נזכרתי באחד הבתים ב “איתקה” שירו האהוב של  קוואפיס (מיוונית: יורם ברונובסקי)

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה , בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה ,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמד , לִלְמד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

 ***

“הצריף של יודקה” מ 2007 היא עבודה של אמיתי סדובסקי ששייכת לאוסף לאומי. הכרתי

אלה אמיתי סדובסקי, הצריף של יודקה , 2007

אותה כשערכתי את ספר האוסף ב 2010 ומאז התבוננתי בה בכל פעם שנכנסתי ללובי בית לין בו היא תלויה. עם הצבעים הלוהבים והדג המרחף בשמים היא התחברה להתבוננות חדשה שלי בשאגל שהתהוותה בשנים האחרונות. אחרי שהייתי משוכנעת שגדולתו התמצתה  בשנים המוקדמות של יצירתו (בעיקר 1910- 1914) ובשנות מלחמת העולם השנייה “גיליתי” מחדש חלק מהעבודות המאוחרות יותר כמו “הדג בשמי העיירה”, 1955-60.

שאגל,דג בשמי העיירה ,1955-60

     הסיפוריות, המקום לפנטסטי, ההטמרה של מוטיב כמו הדג (מפוריות ועד נס הדגים של ישו או פרט ביוגראפי כמו העבודה של אביו של שאגל אצל סוחר דגים) הצליל העמוק, עשיר וכבד שעולה מ”הצריף של יודקה” הופך אותה לעבודה שנשארת בזיכרון.

 ***

החלל של  אניסה אשקר קודח מרגשות ועוצמה. עבורי הפעולה שלה בין ריסון לסערה,האופן בו היא משתמשת באובייקטים ומהתלת בקוד התרבותי שהם משדרים מתקר למחזות ולשירה של פדריקו גארסיה לורקה (1898- 1936) המחזאי, המשורר והצייר הספרדי, סוציאליסט ופטריוט שנרצח על ידי חיילי פרנקו במלחמת האזרחים הספרדית.

אניסה אשקר , פרט מההצבה במרחבים חדשים II

ספלי קפה מוזהבים – מפויחים, דלי קירור יין עם פרסות סוס ומוכתם בצבע זכוכית אדום בוהק נעות מקטעים מהמחזה “ירמה” (העקרה) שאולי ניתן לקרוא גם כמטאפורה ליצירתיות ובעיקר חרדה מאובדנה, ועד לשמירת תבניות הכבוד הקשה כשאול ב“בית ברנרדה אלבה”. הציורים האבסטרקטיים של אשקר הם כתמים כבדים של צבעים, ענני אופל וסוד.

שחר / פדריקו גרסיה לורקה (תירגם מספרדית ערן צלגוב)

אבל כמו האהבה

הקשתים

הנם עורים.

מעל הלילה הירק,

החצים

מותירים שבל של שושן

לוהט.

השדרית של הלבנה

חותכת עננים סגלים

ואשפות-החצים

נמלאות טל.

אי, אבל כמו האהבה

הקשתים

הנם עורים!

***

 את הסירה  של שירה גפשטיין-מושקוביץ רציתי להציג מאז ראיתי אותה לפני כשנה בתערוכה “תם”  בגלריה עירוני רמלה (אצר: שחר מרקוס). אהבתי את הסירה שגלומה בה משאת נפש של התרחקות וכל מטען האסוציאציות שיש לסירה כאן:  מסירת מוות מצרית ועד סירת

שירה גפשטיין-מושקוביץ, סירה, 2011

מעפילים, זכר מיניאטורות בבקבוקים שהיו פופולאריים בימים בהן ארמדות גדולות סימלו את עוצמת האימפריות הקולוניאליסטיות;זיכרון הסירות המצוירות של אריה ארוך משנות החמישים והשישים, שהפכו בציוריו לסימני אינסוף’, הסירות המפוסלות כמעט מופשטות של נורה ונעמי בשנות ה90  וגם הסירות של לינדה הופנאגל אמנית נפלאה בעיני שפעלה כאן כמה שנים ולא קיבלה  את ההכרה שמגיעה לה (ראו ביקורת על עבודתה של הופנאגל בטור הארכיון של אתר החלון). קובייה תלויה מהתקרה ליד הסירה, צורה מושלמת, רציונאלית ,סגורה: היפוך מושלם.

 ***

 בחדר רבוע, קטן יחסית, סמיך מצבע תנועה וגעגוע מאשה זוסמן יצרה מקום שמעלה על הדעת פרחים וטבע שניכר בו שיבוש. הפרחים בכתומים-אדומים נדמים כנעים- נושמים, חוצים את ההפרדה בין חי לצומח ומשחקים עם ההגדרות שלנו ליופי וכאב. מה שבאין מילה אחרת אכנה הנופים שלה הם עצים ופרחים שנראים כאר-נובו שבחן מה מתרחש כשמקצב הציור אינו אחיד, אינו רפטטיבי והוא  שואב מהשטיחות של ציור יפני או תרגומיו לג’פוניזם האירופאי. החיוניות האדירה בציור שלה מהלכת על פי תהום, מתגרה ברגע בו הצורות יתפרקו או יתמזגו כמו בבית מהשיר של רילקה:

במרחבים חדשים II מאשה זוסמן, פרט מהחלל

 What Survives /Rainer Maria Rilke

Who says that all must vanish?
Who knows, perhaps the flight
of the bird you wound remains,
and perhaps flowers survive  caresses in us, in their ground.

 Translated by A. Poulin

 ***

 יאיר ברק בונה זירה בה הוא מתבונן בעידן ההארה והמודרניזם,אוטופיות שקרסו, במידה רבה הפכו לדיסטופיות, אך ממשיכות למלא תפקיד מפתח בהשקפות העולם  בזמננו.

יאיר ברק , הכפל,2008

יאיר ברק ,פרט מהחלל במרחבים חדשים II

לצד שורת צילומי כריכות ספרים וצילום של צילום “הנערה עם עגיל הפנינה” היפיפה של ורמיר ברק מציג שולחן אור ובו נגטיב של צילום של דגר (שבטכניקת הצילום  שפיתח  לא היה קיים והיום גם הוא כמעט שייך לעבר), ממול צילומים מטופלים של חללים שתכננו נפילי המודרניזם באדריכלות – מיס ואן דה רוהה ופיליפ ג’ונסון. אם הספרים מסמנים את התקווה שהייתה גלומה באינציקלופדיזם, האמונה  ביכולת שלנו להבין ולהקיף את הידע בעולם,  והנערה את הניסיונות לדייק את הראיה עד שתחצה את עולם התופעות לתוך הרגשות הרי צילומי האדריכלות מדברים על שליטה ואמונה בקדמה כקו התפתחות תמידי, וקטור של טוב המנחה את ההיסטוריה, תפיסה שהמאה הקודמת וראשית האלף הזה סדקו שוב ושוב.

מרחבים חדשים II, אוצרת ד”ר סמדר שפי, בית מני, רחוב יהודה הלוי 36 תל-אביב.

א –ד 10:00- 17:00,  יום חמישי 10:00- 21:00, יום שישי 10:00- 14:00

 

Print Friendly, PDF & Email
0
This entry was posted in וידיאו, פיסול ומיצב, ציור, צילום. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art