“זום, מבט מבפנים מבט מבחוץ” מוקדשת לציון שבעים שנה לעליית אחת-עשרה הנקודות בנגב. ההנחה ששבעים השנה שחלפו מאז 1946 כשהניסיון, לשנות את גבולות החלוקה בארץ הוא מועד שיוצר הקשר לתערוכה בהחלט אינה מובנת מאליה. הארוע, שמצוין כ”כאירוע מכונן ” בטקסט הקטלוג שכתבה האוצרת דליה פרץ- קינן אינו נתפס, בהכרח, ככזה. עבור ישראלים רבים מדובר בהד זיכרון ממלחמת השחרור, ועבור אחרים המושג חסר פשר. מקום עריכתה ,”יד טבנקין”

יוצר גם הוא תחושה של מסע לעבר. הבניין הגדול שנבנה ביוזמת עמותת חברים מהקיבוץ המאוחד בסוף שנות ה 70, לאחר עלית הימין בבחירות 1977 וערב משבר הקיבוצים בתחילת שנות ה80 משמש ל “מרכז המחקרי, הרעיוני והתיעודי של התנועה הקיבוצית” ועומד בליבה של שכונת רמת אפעל השבעה,הדשנה,המבוססת, ההיפוך הבורגני המושלם למה שהיה האידאל הקיבוצי.

חלל התצוגה רחב ידיים ובעל תקרה נמוכה יחסית מזכיר מראה של חדרי אוכל גדולים בהם הוצגה אמנות בקיבוצים, לעיתים כקישוטי חגים. דומה שהיום מרחפת במקום של השאלה האם כשל הרעיון הקיבוצי, האם היה מלתחילה אוטופיה בלתי ניתנת למימוש. במקום הקרוי ע”ש טבנקין, מנהיג שמאל שבערוב ימיו, לאחר מלחמת ששת הימים, היה לדובר נלהב בזכות ארץ ישראל השלמה. איאפשר להתעלם מהשימוש הנעשה שהמורשת שהותירו פעולות כמו עליית אחת עשרה הנקודות, גם אם זו עוותה ולא ניתן לגזור גזירה היסטורית שווה בין מעשי הישוב שנה לאחר תום השואה ומעשי המתנחלים והממשלה בשטחים הכבושים כיום.
בתוך סבך קורי המשמעות האלו אצרה דליה פרץ- קינן תערוכה זהירה שניכרים בה בלמים ואיזונים. איכות העבודות מגוונת וניכר שהרצון להציג קבוצת אמנים גדולה היווה שיקול. לצד אמנים מקיבוצים שעלייתם לקרקע מצוינת כעילת התערוכה מציגים אמנים מאלטרנטיבות התישבותיות שונות ואמנים שעוסקים בנגב וחיים במרכז.
הצליל החוזר ומרעיד את החלל השקט נובע מעבודה של אייל אסולין BIN מעין נקר עץ גדול מאד ממתכת לבנה, אשר אחת לכמה דקות בפעולה החוזרת בהתמדה וללא תוחלת, מקיש-מנקר בלוחות העץ. העבודה מדברת על יחסי אדם מכונה, על שליטה וגם על קיבעון שממנו ניתן להקיש גם על יאוש מתיחסת לצדדים הלא הרואיים של עבודה, של יצור , אולי של עבודת דחק. בפספס שקינן- פרץ ביקשה העבודה מתייחסת לעיירות הפיתוח, לאוכלוסיה שהגיעה לאזור במידה רבה בחוסר ברירה ונדחקה לחיי הישרדות .
העבודות של סופי ברזון מקאי מקיבוץ בארי ושל אורית ישי, אמנית שאינה מהאזור נוגעות במצב הלוחמה הבלתי פוסק בו נתון האזור באופנים שונים. ברזון מקאי מציגה צילומי שחור לבן שרק קריאת הטקסט הנלווה מביא לידיעת שנוצרו במבצע “עופרת יצוקה” ב 2010 , אחד בשרשת המלחמות הבלתי פוסקות מול עזה. היא מכליאה חשיפות של צילומי דיוקנאות ילדים עם צילומי ציורים שנעשו ב”מיגוניות” לדימוי שיש בו תחושה ממארת של סכנה, של שבירות ושל זמן קפוא –כלוא.

אורית ישי מצלמת בניה של ממ”דים בקיבוץ , את מיספור המיבנים העתידים על גבי המיבנים הישנים, כבניית חטרטורת על גבי מבנה הישן , כהודאה בכשלון הכרזות הכוח וקונצפיות הביטחון וגם על האנונימיות שבמיספור על כל הקשריה הקשים .

עבודות הוידיאו של הילה בן ארי, נעמה בוצר ותמר נסים, בולטות באיכותן. בן ארי (שמוצגת כעת במקבי, באשדות יעקב, ובתערוכת יחיד בהרצליה ) עוסקת בגוף הנענה לצו החובה המוצב לו , גוף שמתעצב כנשא של אידאולוגיה של כוח וסיבולת כחומר ביד אידאולוגיה. תמר ניסים עוסקת באידאולוגיה באופן ישיר יותר בהתיחסותה לסוגיית פינוי הישובים במלחמת העצמאות , פינוי שנעשה בניגוד לרטוריקה הרשמית. נעמה בוצר ערכה סרט מעניין הכולל את הוריה מופיעים בלהתקת סטודנטים משנת 1981 בסגנון להקות המחול הפולקלריסטיות (שצמחו בדגם של להקת כרמון ונוספות).
בציורים באדום ושחור זיוה ילין מטעינה/מסמנת בנופי קיבוץ מתח דרך ההנגדה בין שלוות הדימוי, קוי המציאות המתעתעים,הנזילים לבין “צבע אדום”, אות האזעקה שנועד להתריע על סכנה מיידית. בעבודות של אנה דן , המצוירות במלט יחסי התכנים הנרטיבים וסיפור היצירה כמתארת מתח דומה. דימויי טבע דומם, כמו תקריבים של קבוצות פרחים הופכים, באפור האטום,לתמונות מוות ואסון. משחק תכנים מריר באמצעות בחירת צבעים מנהל חאדר ואשח בעבודה המתארת ,כך נכתב, התנגשות אזרח עם כוחות שיטור במצרים בימי האביב הערבי ב2011.

כוחות השיטור מצוירים בכחולים – סגולים חלומיים בעוד האזרח (שבתוך הסילואטה של גופו מצוירים דיוקנאות רבים ) מצויר בחומים בהירים – מדבריים. דומה שואשח החי ברהט מרחיק עדות. התערוכה שבטקסט שעבודות האמנים בה ” מתייחסים ומגיבים למציאות ולהוויית החיים המורכבת המתקיימת באזור הגיאוגרפי בעל היסטוריה ביטחונית, חברתית ופוליטית” אינה מתיחסת למצב הקהילה הבדואית ולשאלות אקולוגיות,שתיים מהסוגיות המרכזיות בנגב.
***
הצגת אמנות ביקורתית ביד טבנקין, מוסד שאולי בעבר היה נדמה כמאובק, היא אפשרות מענינת במיוחד בימים של הצטמצמות הבמות .החופשיות מלחצים פוליטיים וגם לאור איום הסגירה שריחף מעל גלריה הקיבוץ.
אוצרת: דליה פרץ-קינן
יד טבנקין רח’ היסמין 1 רמת אפעל
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי אנא כיתבו לכתובת thewindowartsite@gmail.com
Zoom: A gaze from within, a gaze from without
The current exhibition at Yad Tabenkin commemorates the 70th anniversary of the establishment of the “11 points” of settlement in the Negev. The assumption that the date creates a context for an exhibition is not an obvious one. The venue, the Research and Documentation Center of the United Kibbutz Movement in Ramat Efal, creates a time warp. The question hovering over Yad Tabenkin is whether or not the kibbutz ideology is dead. Dalia Peretz-Keinan has curated a cautious exhibition, with varied quality of works, with an obvious desire to present a large group of artists as an underlying consideration.
The repetitive sound resonating in the space comes from Eyal Asulin’s sculpture Bin, reminiscent of a very large woodpecker made of white metal, which “pecks” noisily at wooden planks every few minutes. The work speaks about human-machine relations as well as the unheroic aspects of labor.
Sophie Barzun McKay of Kibbutz Be’eri touches in various ways upon the unending state of war in the south. Barzun McKay exhibits black and white photographs combining portrait photographs of children with photographs of drawings created in shelters during Operation Cast Lead in 2010. The images project a sense of danger, fragility, and frozen time.

Hilla Ben-Ari’s video work is excellent. She engages in the body responding to the order of the day, a bearing the ideology of force and endurance shaped by the hand of ideology.
The gallery text states that Hader Washah’s artwork depicts the confrontation between a civilian and riot police in Egypt during the Arab Spring, 2011. The police are dressed in dream-like blues and purples, while the civilian wears the desert colors of beiges and browns. Washah resides in the Bedouin city of Rahat.
Although the text states that the artists’ works “respond to current reality,” the exhibition does not refer to the situation of the Bedouin community, nor to the issue of ecology, two of the burning issues in the Negev.
***
Exhibiting critical art at Yad Tabenkin is an option which is especially interesting in this current time of limiting the arenas free of political pressures, as well as in light of the impending closure of the Kibbutz Gallery, Tel Aviv.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write to thewindowartsite@gmail.com