שירין נשאט מציגה מוזיאון קורר בככר סן מרקו את The Home of My Eyes עשרים וששה דיוקנאות של אנשים מאזרבייג’ן . את הפרויקט יצרה ב 2014 עבור מרכז לאמנות עכשווית בבאקו. היא צילמה אנשים בגילאים ורקעים מגוונים בדיוקנאות פרונטליים, חושפניים, בשחור לבן. אתהמצולמים ראיינה אודות תפיסת זהות שלהם ואת התשובות כתבה בקליגרפיה צפופה על פניהם וידיהם יחד עם קטעי שירה של משורר איראני שחי באזרביגאן במאה ה12.
בקורר הדיוקנאות תלויים בהקבץ סביב מדונה מהרנסנס המוקדם ידיה מחזקיות את גלימתה בתנוחה הידועה כמיזרקודיה Misericordia. גלימה הפרושה מסמלת את מריה של הרחמים, כאילו יכלו המאמינים להסתופף בכנפי גלימתה. נשאט פורטת על המיתר רליגיוזי בעוצמה, באפקטיביות רבה . ידי מרבית המצולמים שלובות בתנוחות תפילה,תחינה או שבועה. מערך כולו מרשים והידיעה שמדובר בעבודה הראשונה מזה שנים של נשאט שאינה סובבת סביב אירן הופכת אותו למעניין במיוחד.
נשאט ,ילידת אירן שעברה ללמוד בארה”ב בגיל שמונה עשרה היא מהאמניות המזוהות ביותר עם שאלות של אתניות-דת ומגדר. לא יהיה מוגזם לטעון שעבודות הווידיאו המרכזיות שלה , כמו Rapture
Shirin Neshat: Rapture, 1999 from InEnArt on Vimeo.
ו Turbulent , שתיהן מ 1999 עיצבו במידה רבה את התפיסה של חלקים נרחבים בעולם התרבות במרכזים המסורתיים במערב על התרבות האיראנית, והמוסלמית בכלל. הנשים הרעולות העטופות בצאדור דוחפות סירות לים ב Rapture הן מהדימויים החזקים ביותר של מאבק נשי שנעשו בעשורים האחרונים. על עבודות אלו זכתה בפרס אריה הזהב בביאנלה ה 48 ומשם נסקה הקרירה שלה למעמד של אמנית כוכבת. (ההשפעה שלה על אמנות ישראלית רבה וראויה לדיון).
סידרה קודמת שלה “נשות אללה” בהן צילמה נשים בכיסוי ראש מוסלמי מסורתי וכסתה את פניהן ,מיסכה את זהותן בכתב או דגמים קליגרפיים נקראו כזעקה – מחאה נגד תרבות דכאנית אך היום בולט עבורי עד כמ חיזקו סטראוטיפים אתניים ואפשרו לחברה המערבית, בעיקר האמריקאית, קתרזיס, הזדמנות לרחוץ בניקיון כפיה. השימוש בכתיבה בסדרה The Home of My Eyes ממשיכה את השימוש בכתיבה כדרך לסמל,להמחיש , את האופן בו אידאולוגיה ותרבות הוםכות לבשר מבשרנו.
במבט קשוב מתגלה בדיוקנאות שטיחות, חזרתיות של המבט הדרמטי,ונדמה שבאופן מהותי הגיוון הוא שטחי בלבד.
עבודת הווידאו החדשה של נשאט מביכה ממש,אף כי יתכן וגודל אכזבה כגודל הציפיות שיצרו עבודותוידיאו קודמות. ב Roja, וידיאו חד ערוצי בשחור לבן אשה מזרחית עם עיני איילה ענקיות מתעמתת עם יחסי שנאה אהבה עם תרבות מוצא ותרבות מאומצת. IMG_3970 (ליחצו על הקישור הגדילו+סאונד) מה שיכל היה להיות מרובד מוצג בחד מימדיות:המערב הוא גבר מבוגר לבן מאד המנסה לפתות באמצעות שירה (שירה חוזרת ברבות מעבודות הוידיאו המרכזיות של נישאט) והופך מרושע נקמני ומאיים. השיר THE CARNIVAL IS OVER, היה להיט רומנטי של להקה אוסטרלית, The Seekers בשנות ה 60 וקיבל גירסה אפלה שנים מאוחר יותר בביצוע מחודשל ניק קייב . נשאט הופכת אותו למר כשהוא מושר בפלייבק בולט ,כמו מציאות לא מסונכרנת,מסוכסכת שהיא משרטטת. תרבותהמוצא מיוצגת בידי אשה כהה שמעוררת תחילה תקווה בצעירה אבל מתעוותת מול עיניה כמו דמות בסרט מדע בידיוני ישן . המסרים על בין לבין, על הדיכוטומיה גברי נשי שחוקים באופן מקומם עד שלצופים שמכירים עבודות קודמות ,מרגשות, של נשאט יתהו לאן נעלמו איכויות אלו. צילומי הנוף הארוכים, הסאונד, השימוש הדרמטי בשחור לבן הפכו אמצעים מכניים,מרוקנים.
שתי העבודות מהשנים האחרונות The Home of My Eyes ו Roja הן פריזמה לקריאה מחודשת, ביקורתית של עבודתה מהעבר.
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי, כולל סיור בביאנלה בונציה באוקטובר 2017 וכן הדרכה לפני נסיעה לביאנלה לנוסעים עצמאיים אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com
Shirin Neshat’s The Home of My Eyes at the Correr Museum, as part of the 57th Venice Biennale
At the heart of the Correr Museum in St. Mark’s Square, Shirin Neshat is exhibiting 26 portraits of Azerbaijanis created in 2014 for the Baku Art Center. The frontal black and white photographs are revealing portraits of the subjects. Neshat interviewed her subjects on their perception of identity and wrote their responses in dense calligraphy on their hands and faces on the photograph along with poetry verses. In the Correr, the photographs are clustered around an early Renaissance Madonna holding her outspread cloak – the Miseracordia Madonna , the Merciful.
Neshat, who was born in Iran which she left at age 18 to study in the USA, is one of the artists most identified with issues of ethnicity-religion-gender. It would not be an exaggeration to say that her major video works, such as Rapture https://vimeo.com/65972620 and Turbulent https://www.youtube.com/watch?v=f2DNMG2s_O0 both from 1999, for the most part shaped the perception held by many Westerners of Iranian and Muslim culture in general.
Neshat’s new video is embarrassing A woman from the East confronts her love/hate relationship to her culture of origin and her adopted culture. What could have been multi-layered is presented as one-dimensional: the West is an elderly white man who attempts seduction through poetry and becomes evil. Her culture of origin is presented by a dark-skinned woman who at first arouses hope, but becomes distorted as she watches, like a figure from an old science fiction film. The messages are worn out. The long landscape shots and the sound have turned means emptied of content.IMG_3970
Shirin Neshat’s two works from recent years, The Home of My Eyes and Roja form a prism for a critical re-reading of her past works.
ו
.
.
